זה היה שבוע של חוסר פוקוס מוחלט ביחס לאתגר החרדי. אחד החוליים הרעים שהשתרשו כאן בשנים האחרונות הוא ציפוף שורות מחנאי של עיתונאים עם מאבקים שהם תומכים במטרותיהם, בלי יכולת למתוח ביקורת על אופן ניהול המאבק, או להקפיד על מחויבות בסיסית לאמת. כותב שורות אלה הביע כאן תמיכה לא פעם בסנקציות פליליות נגד משתמטים חרדים, ולמרות זאת התעוררה בי תחושת זיוף חזקה מול זעקות השבר נגד הוראת השעה שעברה בכנסת להקפאת מעצר בחורי ישיבות. כמויות השקרים וההטעיות שנשמעו השבוע סביב החוק הזה לא נועדו לסייע בגיוסו או בשילובו של חרדי אחד, אלא אך ורק לטובת ההון הפוליטי של שתי קבוצות: המפלגות החרדיות, שרוצות להראות לציבור שלהן "הישג" בתום קדנציה רווית כישלונות; ומתנגדי הממשלה, שרוצים להמחיש את מידת הכניעה של הקואליציה הנוכחית לגחמות הפוליטיקאים החרדים.
רק לפני שבועיים כל כלי התקשורת חגגו על "הפייק שהפיץ נתניהו", לאחר שראש הממשלה טען במסיבת עיתונאים שכאשר "שולחים אנשים לתוך הישיבות, מוציאים לומדי תורה ולוקחים אותם לכלא – אף אחד לא מתגייס". כולם ציינו בחדווה את העובדה שאירוע כזה כלל לא התרחש והמשטרה לא פרצה לאף ישיבה, שהרי המעצרים מתבצעים "בשולי הערים החרדיות". כעבור שבועיים, אותם אנשים שעלצו על הפצת הפייק זועקים לפתע מרה נגד חוק שמציע לבצע אבחנה בין עריקים שלומדים תורה לאלו שאינם. תחליטו, אתם מברכים על המצב שבו המשטרה לא עוצרת דה־פקטו בחורי ישיבות, אבל נכנסים למצב רוח אפוקליפטי כאשר המצב הזה מקבל תוקף חוקי רעוע? כצפוי, עשרים שעות לאחר החקיקה היא הוקפאה בבג"ץ.
גולדקנופף בדיון על החוק להקפאת מעצר עריקים, ביום שלישי | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
האובססיה הביביסטית של התקשורת, משמאל ומימין, הפכה את השאלה אם נתניהו דייק בדבריו לחזות הכול. אבל מי שמתעניין ברבדים נוספים של המציאות, עשוי לשאול שאלה אחרת: מדוע בעצם המשטרה לא מתפרצת לישיבות? הרי אם עד השבוע לא התקיימה אבחנה חוקית בין נוער שוליים חרדי לאברכים בכולל חזון־איש, מדוע לא מסתובבים שוטרים ברחובות בני־ברק ועוצרים אברכי משי על ימין ועל שמאל? הצגתי את השאלה הזו בפני קצין בכיר בצה"ל וקיבלתי תשובה מעניינת: המשטרה טוענת שאין לה כוח אדם הדרוש לסוג כזה של מבצעים. זה לא שהם משתמטים מחובתם האכיפתית, הם פשוט מבצעים אותה בשום שכל ובהתאם להערכות מודיעין. הבנתם? יש כאן אכיפה בררנית בפועל, אבל היא לא קבועה בחוק אלא בהחלטות מבצעיות של רשות מנהלית.
הכי מעניין
מי שעוקב אחר הנושא יודע שעד לפני כמה חודשים לא התבצעו מעצרים של לומדי תורה, אלא רק של כל מיני שבבניקים שאת חלקם ראינו אחר כך מעלים לאינסטגרם תמונות מחופשות בתאילנד. איך קרה הפלא הזה? פשוט מאוד: סדר שליחת צווי הגיוס. כאשר באכ"א החלו לזמן חרדים לבקו"ם, הם שלחו את אלפי הצווים הראשונים לצעירים שהיה עליהם מידע שהם עובדים בעבודה אחרת, או סיבות לחשוד שהם רשומים לישיבה אבל לא ממש מופיעים בבית המדרש. רק במעלה הדרך, לאחר דרישה מפורשת של היועמ"שית, הרחיבו בצה"ל את שליחת הצווים לכלל הציבור החרדי, בלי אבחנה בין יושבי בית המדרש ליושבי קרנות. ומכיוון שצריכים לחלוף כמה חודשים של אי התייצבות עד שזוכים במעמד החוקי של "משתמט", יוצא שכל המשתמטים שנעצרו עד ממש לאחרונה לא היו לומדי תורה הארד־קור. שוב, פעולה של זרוע ממשלתית יצרה את האבחנה הזאת, לא דבר חקיקה.
במובנים האלה, החוק להקפאת מעצרי לומדי התורה בהוראת שעה בסך הכול היה מחזיר את המצב האכיפתי לזה שהיה כאן לפני חודשיים. א־גרויסע דיל. האם זה אומר שהוא חוק הגון בעיניי? לא ולא. יש להתקומם על עצם הקביעה שלימוד תורה של חובשי כיפות שחורות בלבד מזכה בפטור מגיוס או ממעצר. החוק גם מכיל מנגנון פיקוח ביזיוני שמאפשר לחרדים להכניס תחת הקטגוריה של "לומדי תורה" לא מעט יושבי קרנות. ובכלל, אני תומך בלחץ מרבי על המשתמטים החרדים, גם בהיבט הפלילי, מתוך מודעות למוגבלותו. אז כן, זה חוק בזוי ומגושם, שסיכוייו לא להיפסל או להיות מוקפא בבג"ץ היו קטנים מאוד. כאמור, דרך המלך לייצר הבחנות כאלה במעצרים איננה חקיקה מפורשת שמייצרת אפליה ברורה, אלא תקנות או החלטות של המשטרה ושל צה"ל.
אבל דווקא בגלל זה צריך להפסיק להפיץ שקרים על מה שכתוב בחוק, ולראות אותו כפי שהוא – אפילו אם הוא יעבור איכשהו את מבחן בג"ץ, שכבר הוציא נגדו צו על תנאי. מדובר בחוק שיחזיר את מעצרי העריקים למצב ששרר כאן בפועל לפני כמה שבועות. זהו אירוע שהשפעתו על יחסי המדינה והציבור החרדי היא בין אפסית למועטה. אל דאגה, החרדים ימשיכו להפגין מול כלא 10 ולהעלות כל שבבניק עם טיקטוק לדרגת "אסיר עולם התורה", וארגוני האופוזיציה ידברו על המצב החדש כעל אכיפה בררנית שמעולם לא נראתה ונשמעה במחוזותינו. רווח פוליטי צריך לעשות.
יממה קודם לכן הבטתי בהשתאות בהררי הניתוחים והמלל שנשפכו על חוק יסוד לימוד תורה, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מספיק לקרוא את נוסח החוק, ולדמיין את המצב ההפוך. תארו לכם שקואליציית השינוי בראשות איזנקוט תחוקק לדרישת יאיר גולן את "חוק יסוד: ערכי הדמוקרטיה". מה כתוב בו? משפט אחד ויחיד: "הדמוקרטיה וערכיה הן ערכי יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל". אפשר להתדיין שעות אם הקודקס הקדם־חוקתי של ישראל צריך לכלול משפט כזה, מה היחסים בינו ובין חוקי יסוד אחרים, והאם הניסוח אכן הולם את האמת ההיסטורית והאידיאולוגית.
אינני משפטן, אבל גם לא מטומטם, אני מקווה. לכן אם יטענו שהסעיף האחד הזה יעניק זכויות יתר לחילונים מתל־אביב, אחשוב שמדובר בבדיחה. אם "בכירים משפטיים" יאמרו לכלי התקשורת שהחוק "אינו הצהרתי בלבד - הוא נועד לסנדל את בית המשפט, את היועצים המשפטיים לממשלה ואת משרדי הממשלה ולהכשיר מהלכים שתכליתם הטבות לחוסמי כבישים משמאל", אחשוב שהם נפלו על השכל. ואם משרד האוצר יתדרך שחקיקת "חוק יסוד: ערכי הדמוקרטיה" תחייב העלאה של 16%(!) במיסים, אומר שכלכלני המשרד נפלו פעם נוספת בפיתוי להנפיק תחשיבים ליצניים וספקולטיביים עד גיחוך, ושהם צריכים לכבוש את שנאתם ליאיר גולן ולא לשחוק את האמון שהציבור רוחש להערכותיהם המקצועיות.
מפיצי הבהלה המאולצת טענו השבוע שנוסח החוק אולי תמים למראה, אבל עצם תמיכת המפלגות החרדיות בו מלמדת שהוא יפעל למענן; הן לא סתם מקדמות אותו, הן זוממות משהו. זו טענה גרועה להפליא. גם הפוליטיקאים החרדים נתלים בזעקות השבר של מתנגדיהם כדי "להוכיח" שהם פעלו לטובת בוחריהם. החרדים בכנסת נואשים להציג הישג כלשהו מחשש לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות הקרובות, והסכימו לבסוף אפילו להסיר מהחוק את ההשוואה לחיילים ולערכים אחרים. גם הטענה שהחוק משמש כמצע שעל גביו ניתן יהיה להכשיר בעתיד אפליות למען חרדים, היא טענה רעועה. באותה מידה אפשר להתנגד ל"חוק יסוד: נשיא המדינה" בטענה שזהו מצע שעל גביו ניתן לבסס בעתיד הפיכה נשיאותית־פשיסטית. ובכלל, כל הדיון הזה הוא הזיה. הבטתם לאחרונה בשופטי בג"ץ ובפסיקותיהם? נראה לכם רציני לחשוש שערך השוויון ייפגע כי הכנסת הכירה בערך אחר באופן עמום? שמתם לב שלפני שנתיים וחצי בג"ץ ביצע מהפכה חוקתית נוספת ופסל חוק יסוד? מאז, כל הדיונים הנרגשים על חוקי יסוד ומשמעותם הספקולטיבית די איבדו רלוונטיות.
הניצול של מסירותם האינסופית לא יכול להימשך. חיילי מילואים | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
רק בשבוע שעבר הסביר השופט סולברג לקואליציה שהפרשנות שלה לבחירת מבקר המדינה איננה עומדת ב"מבחן הילד". בהשראת המשפט העברי כתב סולברג ש"אילו היינו מבקשים להסתייע ב'תינוק דלא חכים ולא טיפש', שמשפטים עוד לא למד, בתכלית החקיקה טרם הגה, בפרשנות לא עסק, ופוליטיקה לא הייתה מנת חלקו, ושואלים אותו אם הצבעה המתועדת בסרטוני וידאו ממלאת אחר הדרישה ל'הצבעה חשאית', היה משיב לנו בשׂכלו הישר תשובה חדה וברורה: לא". ובכן, אני מנופף כאן בהיותי הדיוט שלא למד משפטים ולא עסק בפרשנות כדי לנסות להצביע על המלך העירום: חוק יסוד לימוד תורה הוא עניין דוחה מבחינה סמלית, לא שום דבר מעבר לזה. תדרוכי התבהלה לגבי השפעותיו על עתידנו פשוט לא עומדים במבחן הילד. ואם לגנוב גם את ההברקה של ג'ורג' אורוול, יש פרשנויות שהן כל כך מופרכות, שרק בעלי תואר דוקטור למשפטים ומעלה יכולים לקחת אותן ברצינות.
העצים והיער
במקביל לכל הרעש והצלצולים סביב חוק הוראת השעה בעניין מעצרי העריקים, עברה בשקט יחסי בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוראת שעה הרבה יותר חשובה ובעלת השפעה ממשית על כולנו: הארכת שירות החובה ל־32 חודשים. נכון למועד כתיבת שורות אלה, החוק טרם עבר סופית במליאת הכנסת. אני מפציר בכם לא ליפול בפיתוי הפופוליסטי של הטענה כי ביד אחת מכשירים השתמטות חרדים, וביד השנייה מכבידים את הנטל על הציבורים המשרתים. זה פשוט לא המצב, והקורבנות הישירים של הפופוליזם הזה הם המילואימניקים הלוחמים ומשפחותיהם, קבוצה קטנה והולכת של עשרות אלפי אנשים שמחזיקים את כולנו על הכתפיים שלהם כבר שנתיים וחצי.
רקע קצר: חוק קיצור השירות מלפני עשור קובע כי חיילים שהתגייסו בקיץ 2024, ישתחררו אחרי 30 חודשים בלבד. זה אומר שבעוד פחות מחצי שנה, בינואר 2027, צה"ל יספוג קיצוץ חד ומהיר בכוח האדם הסדיר שלו. חשוב להבין: כל גדוד לוחמים סדיר חוסך את גיוסם של בין 7 ל־10 גדודי מילואים. המשמעות ברורה. בלי הארכת השירות הסדיר, גם בשנה הבאה יקבלו מילואימניקים צווים ל־100 ימי מילואים ויותר. לכולם, אבל ממש לכולם, ברור שהעסק לא יוכל להחזיק כך לאורך זמן. או שנקטין את המשימות לצה"ל (קרי: נסיגות, הקטנת סד"כ בגבולות, סכנה ביטחונית), או שנגדיל לו את כוח האדם. הניצול המתמשך של משפחות המילואים ומסירותן האינסופית חייב להיפסק.
כשהרמטכ"ל הרים "דגלים אדומים" מול הדרג המדיני הוא התייחס בעיקר לחוק הזה של הארכת השירות הסדיר, שצה"ל רואה בו מענה מיידי ודחוף לבעיית כוח האדם שלו. גם בדיון השבוע בכנסת הזהיר ראש חטיבת תכנון וכוח אדם בצה"ל, תא"ל שי טייב, שהארכת השירות הסדיר ל־32 חודשים איננה מספיקה לצרכים המבצעיים, ושצה"ל זקוק להארכת השירות ל־36 חודשים: "המערך הסדיר מגיע לקצה היכולת שלו, וגם מערך המילואים עלול להגיע מעבר לכך. בחלק מהיחידות הוא אף עלול לקרוס, בוודאי אם תהיה הפחתה נוספת בשירות החובה שתאלץ אותנו להפעיל עוד יותר אנשי מילואים. המשמעות של חזרה ל־30 חודשי שירות היא קשה מאוד. אם הדבר הזה יקרה, תהיה ירידה מיידית של אלפי לוחמים".
כרגיל, הקואליציה מנסה לפתור את העניין בעזרת כסף. ההצעה שעברה השבוע מציעה לדחות בחמש שנים את קיצור השירות ל־30 חודשים, ולהאריך אותו לעת עתה ל־32 חודשים בלבד. בנוסף, לחיילים שחשבו שהם משתחררים עוד מעט ולפתע קיבלו הארכה, יינתן תגמול כספי על חודשי השירות הנוספים. זה לא מאוד נורא; מילואימניקים שמרוויחים 40 אלף שקלים בחברות הייטק עולים לתקציב הביטחון הרבה יותר, וגם לשחיקה המבצעית. בקיצור, זה חוק חשוב פי כמה משני החוקים שהציבור עקב אחריהם השבוע.
מתנגדי הארכת השירות הסדיר טוענים בצדק שזה לא הגון לבצע אותה במקביל להלבנת הפטור החרדי. הבעיה היחידה היא שהם לא מעודכנים במצב הנוכחי. הרעש הבלתי פוסק, כמו זה שהיה בכנסת השבוע, מפריע לשים לב למצב האמיתי: החרדים מעולם לא חוו רמות כאלה של לחץ מטעם רשויות המדינה. אין חוק שמסדיר את ההשתמטות, אין חוק שמסדיר את הטבת המעונות. משתמטים חרדים ומשפחותיהם לא יכולים לקבל קצבת אברך או מלגות ישירות מהמדינה, נחסמו ממחיר למשתכן, נשללו מהם נקודות זכות למס ונלקחו מהם ההנחות בארנונה, במעונות, בתחבורה הציבורית ובתשלומי ביטוח לאומי. בשבועות האחרונים גם רשות המיסים החלה לשלול הטבות מס לפי סעיף 46 מישיבות שלומדים בהן משתמטים, ומעמותות חרדיות. בנוסף, המשתמטים גם חשופים למעצר.
האמת היא שבעיני מי שמבקשים "לסגור את השיבר" לחרדים ולהיאבק עד חורמה בהשתמטות המרגיזה שלהם מגיוס לצה"ל ובקיפאון בהשתלבות הגברים החרדים בכלכלה הישראלית, המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר שהיינו בו זה שנים. הלחץ פועל חזק בכל הגזרות, והוא אפילו מתחיל להביא תוצאות. מספר החרדים הפונים לצה"ל הולך ועולה מאז החמרת הסנקציות. זה קורה בקצב איטי ומדוד, אך מורגש. כל המהלכים האלה לא מתרחשים כמובן הודות לממשלה הנוכחית, אלא בהנחיות היועמ"שית ובג"ץ לאור כשלונותיה של הקואליציה לשנות את המצב החוקי. אבל זאת המציאות, ורבים לא מכירים אותה.
ישנו פער בלתי נסבל בין המצב הנוכחי בשטח ביחסי מדינה־חרדים, שהוא לחץ כמעט מרבי נגד החרדים, ובין התחושה הציבורית שיש כניעה בלתי פוסקת לכל גחמה של גולדקנופף ודרישה תקציבית של דרעי. מרוב עצים וספינים חלולים לא רואים את היער. האבסורד הוא שחווינו השבוע ניסיון דחוק להגביל לכמה חודשים את מעצרי בני הישיבות בלבד, ודיברנו עליו במונחי סוף העולם. גם אם כל כוח האדם של המשטרה יעסוק במעצרי עריקים חרדים, איש לא חושב שזה יביא במהירות אלפי חיילים שניתן להכניס ללבנון. האלטרנטיבה להארכת הסדיר היא אחת: העמקת הפגיעה במילואימניקים ובני משפחותיהם. זה יהיה מזעזע אם בשם ההגנה עליהם, פשוט נדפוק אותם עוד יותר.