אסור לנו לעשות למלחמה הנוכחית מה שעשינו ליום כיפור

ביום חמישי שעבר קמתי לתוך שבעה עשר בתמוז. צום. אחרי סידורים של בוקר ודילוג על הקפה היומי והנחשק מעבר לרגיל, שקעתי בכיסא העבודה. משהו היה מבאס ביום הזה כבר מתחילתו, ובכל זאת פתחתי את המחשב כדי לעבוד. צייתתי לחוק שקבעו עיתונאים חכמים ממני: אין השראה גדולה מזו שמשרה עלייך הדד־ליין. על הדרך סקרתי את אתרי החדשות רק כדי לגלות שחמישי ההוא היה "יום האלף" למתקפת הפתע.

וואלה, איך כו־לם מודעים לכך שעברו אלף ימים (ועוד כשההרגשה האישית שלי היא שאנחנו בכלל בשבוע הראשון שאחרי). טוב, ברור שלא באמת התפלאתי. מדובר בקמפיין של "מועצת אוקטובר", שהצליח להגיע לכל אמצעי התקשורת, כחלק מבניית נרטיב. לא עקבתי אחרי אירועי יום האלף; העבודה והצום גזלו את רוב תשומת ליבי. אבל הבנתי שהיו גם חסימות כבישים, ששוב פגעו באזרח הקטן, וכל זה בשם הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית והתנגדות לממשלה הקיימת. התעצבנתי, ואני חושבת שזה לא בגלל הקשר המיוחד שלי לשבעה באוקטובר. נדמה לי שהייתי כועסת גם אילו הייתי אזרחית מן השורה. האם זו המשמעות היחידה של "היום האלף"? האם זו הדרך היחידה להביע את הצער? 

אני יכולה להסכים עם חלק מהדברים שנאמרים על ידי חברי מועצת אוקטובר וגם להזדהות עם הכאב שלהם. ועדיין, אני מרגישה שלוקחים את שבעה באוקטובר למקום פוליטי. זה לא חדש, אבל זו תופעה שמוציאה אותי מהכלים. גרוע מזה, אנחנו רק במתאבן. הראיונות, הכתבות וטקסי יום השנה השלישי למתקפת הפתע יתקיימו במקביל לסוף מערכת הבחירות. המתקפה, המלחמה, הישגיה וכשליה, יימתחו וינוצלו לכל הכיוונים הפוליטיים. הנמעכים בתווך יהיו משפחות שכולות, משפחות פצועים, תושבי העוטף ו... חלקים גדולים מאירועי היום הזה שלא יסופרו.

אבל האמת היא שהעיתוי והצמידות לבחירות הם רק חלק מהעניין. מונחת כאן שאלה גדולה הרבה יותר, שהייתה חשובה מהרגע הראשון אבל הולכת ומתעצמת ככל שמתרחקים משמחת תורה תשפ"ד. מה נזכור ממתקפת הפתע ומהמלחמה שבאה אחריה? מה המשמעות של יום הזיכרון הזה? מה ניקח איתנו הלאה?

המתקפה הייתה איומה וחסרת תקדים בהיקפה, ובכך שיישובים נכבשו ואזרחים רבים נרצחו ונחטפו. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה, אפשר להתבונן באופן שבו אנחנו זוכרים את מלחמת יום כיפור. המלחמה ההיא התחילה במתקפת פתע שגרמה לאבדות רבות של חיילים ולכיבוש שטח ישראלי, והמשיכה בהדיפה, כיבוש נגדי וניצחון מדהים שיצר הרתעה רבת שנים מול סוריה, ירדן ומצרים. מה אנחנו זוכרים ממלחמת יום כיפור? את המחדל האיום, את העיוורון, את הדיכאון והכאב. אנחנו לא זוכרים את הגבורה, את ההתעשתות והניצחון. אנחנו אפילו לא זוכרים את הלקחים מהמחדל, אלה שהיו אמורים למנוע את המחדל הבא.

בעיניי אסור שזה יקרה הפעם. גם כי זו טעות היסטורית, גם כי זה עוול מול מי שלחמו ומול אלה שנהרגו או נפצעו, וגם משום שלא הפנמנו את היהירות אבל גם לא את הגבורה. כל אלה יכלו להיות אבני בניין חשובות בשנים שאחרי.

בעוד שלושה חודשים יהיו כאן טקסים. הזיכרון הלאומי הולך ונטווה. יש אנשים וגופים שעוסקים בכך מהרגע הראשון. כן, קשה להביט ליום הזה בעיניים. לפעמים עדיף לברוח להישגים של מבצע הביפרים או של "עם כלביא". אבל עלולה להיות כאן החמצה. אם לא נעסוק בנרטיב באופן אקטיבי, אם לא נחשוב מה אנחנו רוצים לזכור ולהזכיר ממנו, הוא יחמוק מאיתנו. סליחה, הוא לא יחמוק. יהיה כאן נרטיב שידגיש פנים מסוימות של היום הזה, ואנחנו נחמיץ את השעה ואת ההזדמנות לזכור וללמוד.

אגב, באופן מעשי, העיתוי של כ"ד בתשרי לא פשוט. הוא מגיע אחרי חגים גדושים בסעודות ובטיולים, וכאשר הילדים נוחתים ללימודים אחרי חופשה ארוכה. בתי הספר, הקהילות והמשפחות אינם ערוכים לשלוף פתאום מהמותן התייחסות מעמיקה. צריך לעבד, לחשוב ולהתכונן לזה הרבה קודם.

יום שהוא קפסולה

תהליך גיבוש הזיכרון לא ייקח יום אחד או שנה אחת. הוא יתעצב במשך שנים, אבל צריך להתחיל אותו. היסטוריונים ומחנכים, אנשי תורה ודעה, אנשי עדות, תושבי העוטף וחיילים מהשטח, אנשים שהיו שותפים ללחימה שאחרי ולשיקום, ועוד. המלחמה לא נגמרה וגם לא ההחלמה, אבל הזיכרון כבר סולל לו דרך.

והאמת היא שיש הרבה דברים לומר על היום הזה. זיכרון של מתקפת הפתע צריך לכלול את הטבח ואת מעשי הטובחים כדי שנזכור מי הם אויבינו ולמה הם מסוגלים. אנחנו צריכים לזכור לאן הם חותרים ומה מצאו בבתיהם בעזה. יש לזכור את הנרצחים והנופלים, כדי שלא יישכחו ושנדע ללכת לאורם. הזיכרון צריך לכלול את המחדל. את התפיסה הסלחנית והמזלזלת ביחס לאויבינו, את אשליית השקט, את אטימת העיניים והאוזניים לקולות המזהירים של אנשי המודיעין מהשטח, כדי שלא ניפול בזה שוב.

צריך לזכור את מעשי הרעות והגבורה בשדרות ובאופקים, בקיבוצים, במוצבים, בדרכים, במסיבת הנובה. מעשים של מסירות נפש, איש על משפחתו ואיש לרעהו ולשכנו. את כיתות הכוננות, החיילים והאזרחים שהגיעו להילחם, חלקם עד מוות. צריך לזכור שהטבח הסתיים בכמה שעות כי יש לנו מדינה וצבא. את ההתעשתות, את בלימת המתקפה והיפוך הקערה. צריך לזכור את החטופים ואת כוחותיהם, את החיבור ביניהם, את ריבונו של עולם שהם גילו במנהרות. צריך להזכיר את המאבק עליהם ואת המחלוקת והדאגה שאפפה את כל העם לשלומם. צריך לזכור את גבורת החיילים הסדירים והמילואים שנלחמים מאז בכל הגזרות, את הפצועים שחזרו לשדה הקרב, את תקומת יישובי העוטף ששבו ביתר שאת ואומץ לגבולם.

צריך לזכור את ההישגים הצבאיים האדירים. ביום ההוא ביקשו לכלותנו ממש, והקדוש ברוך הוא הכה אותנו קשות אבל הציל אותנו מידם. הייתי רוצה שנזכור את הרוח הגדולה שעטפה את כל העם ועדיין מפעמת בנו. זה יום שהוא קפסולה של כל כך הרבה דברים. הלוואי ונדע למצוא את המילים עבורו ובעיקר ללמוד וללמד ממנו.

Ofralax@gmail.com