יש רגע שבו אתה מביט במחנה שלך ואינך מזהה אותו. מישהו שאמור להיות "משלנו" פותח את הפה, ובמקום שתחוש גאווה - תחושת בושה מתפשטת בבטן. אומרים לך שההסתייגות הזו הופכת אותך ל"רכרוכי", לימני שנטש את המחנה ופנה לעבר השמאל, אבל בחושים הבריאים שלך אתה קולט שמשהו השתבש.

הדברים הבאים אינם נכתבים מעמדה של מתבונן מן החוץ אלא מתוך הבית פנימה, כחבר כנסת מטעם הליכוד, מתוך אמונה יוקדת שדווקא המחויבות העמוקה למחנה תובעת מאיתנו להביע את הביקורת הפנימית החריפה ביותר.

שורה שלמה של תופעות המתוארות בימינו כ"ימין נחוש", אינן ימין כלל אלא אימוץ של צורת המחשבה השמאלית הקיצונית ביותר. מובילי התופעות האלה חותרים אומנם למטרות שונות מאלה של השמאל, אבל חושבים בתבניות שלו.

למען האמת, התופעה הזו לא נולדה כאן. דמויות שהפכו לסמלי "הימין העמוק" בארצות הברית, בהן כוכבי רשת כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, מציגות תפיסת עולם שזרה לחלוטין למסורת השמרנית שנבנתה במשך דורות. קל להזדעזע מהאנטישמיות הגלויה שהם מבטאים, אך אסור לטעות ולחשוב שמדובר בגחמה חולפת. אנו חוזים בקריסה עמוקה של מערכת הפעלה פילוסופית שלמה, שאימצה את החשיבה הפוסט־מודרנית ואת תודעת הקורבנוּת, ועטפה אותן מחדש בדגלים של לאומיות גאה. האנטישמיות האמריקאית אולי לא תעשה עלייה, אך תצורת החשיבה כבר מחלחלת אלינו, אל השיח הציבורי של המחנה הלאומי.

בארצות הברית כבר ניתן לתופעה הזו שם: "הימין הווקי" (the Woke Right). ההוגה השמרני ג'יימס לינדזי, שטבע את המונח, הגדיר בפשטות את ליבת ה"ווק", כפי שמכונה הזרם הרדיקלי בתוך המחנה הפרוגרסיבי: התודעה שלפיה בני קבוצת הזהות שלך מדוכאים, ועל כן עליכם להתלכד ולהילחם כדי לצבור כוח מול אויביכם. החוקר ניל שנווי פירק את המבנה התפיסתי של הווק לארבעה צירים: חלוקת החברה למדכאים ומדוכאים לפי קווי זהות; תיאור החברה כנשלטת בידי כוח הגמוני נסתר; העדפת "החוויה החיה" של המדוכאים על פני העובדות; והצבת יעד של פירוק המערכות הבלתי צודקות.

קונסטנטין קיסין, פרשן בריטי, הוסיף ותיאר את הממד ההתנהגותי, שכל מי שעוקב אחר השיח אצלנו יזהה מיד: עוינות לתרבות המערב; פוליטיקת זהויות שבה קבוצתך מדוכאת בידי כוח נסתר; אובססיה לקורבנוּת ולתרעומת קבוצתית; עיוות ההיסטוריה כדי שתתאים לנרטיב; והטחת שמות גנאי, נידוי והתנהלות בריונית כלפי כל דעה חולקת.

בין ביקורת בונה לחדוות הרס

ארבעת הצירים הללו הם מערכת ההפעלה של הפוסט־מודרניזם, אותה אסכולה שצמחה במעמקי השמאל האקדמי, ושהארס המרכזי שלה הוא התפיסה שאין אמת אובייקטיבית, יש רק רשת של יחסי כוח. כשאין אמת, נשארת רק השאלה מי חזק יותר, מי שולט במוסדות, מי קובע את הנרטיב, מי "ההגמוניה" ומי ה"דיפ־סטייט".

השמרנות מעדיפה את הממשי על פני האפשרי. אדמונד ברק לימד שחברה בריאה היא שותפות קדושה בין הדורות שהיו, אלה שחיים עכשיו, והדורות שעוד ייוולדו. ערך היסוד של איש הימין הוא סוכנות (Agency), אנשים וחברה הלוקחים אחריות על גורלם ודוחים פסיביות וקורבנוּת. ז'בוטינסקי קרא לזה "הדר": לא עזות מצח, אלא משמעת אזרחית בונה. הציונות מעולם לא הייתה תמימה ביחס לאויב. ז'בוטינסקי, איש "קיר הברזל", ידע היטב שיש אויבים אמיתיים. אך תהום פעורה בין הכרה מפוכחת באויב ובין הפיכת ההבחנה בין ידיד לאויב ליסוד המכונן של הפוליטיקה כולה.

הדיון הענייני והמכבד שאפיין תמיד את ההדר הז'בוטינסקאי הוחלף בפסילה מהירה לגופו של אדם ובתיוג מיידי כשמאלן או בוגד. כך, נבחרי ימין קוראים להחרים ואף "להוציא מחוץ לחוק" מכוני מחקר שמרניים כמו פורום קהלת, רק משום שהעזו לחשוב מעט אחרת. זוהי בדיוק "תרבות הביטול", אותה תביעה לטוהר אידיאולוגי מוחלט, שהתקוממנו נגדה כאשר היא באה מהשמאל. כזכור, את משרדי אותו פורום עצמו פרצו פעילי שמאל בתקופת הרפורמה המשפטית; עכשיו מגיע נבחר ימין להשלים את המלאכה בדרכו.

לא כל טענה כלפי עוול מבטאת תרבות של קורבנוּת. יש שני סוגים של תרעומת: תרעומת של סוכנות תובעת השתתפות ואחריות, וקוראת לקום, לשאת בעול ולתקן; ותרעומת של קורבנוּת מבקשת שיכירו בסבלה ויטילו את האשם על כוח נסתר, ונותרת פסיבית. ההבדל אינו בעוצמת הכאב אלא בכיוונו: האחת בונה, האחרת משתקת. הימין החדש החליף את הסוכנות הדורשת בניין - בפולחן קורבנוּת, וחילק אותנו לבינאריות נוקשה של "העם המדוכא" מול "האליטות". זוהי אותה חלוקה דיכוטומית של "מדוכאים מול מדכאים". רק השמות התחלפו.

מחנה שמוחק את ההכרה בקיומה של אמת אובייקטיבית, ומניח שהכול אינו אלא רשת יחסי כוח, מאבד עוגן ומתחיל לייצר הזיות. השבר הזה התחדד בישראל סביב שבעה באוקטובר. חובה עלינו להיות כנים: ממשלות הימין אימצו קונספציה אסטרטגית של הכלה והזרמת כספים, וכולנו חייבים לשאת באחריות לקריסתה. אך מי שנדבק בתצורת החשיבה הווקית, ברח אל תיאוריות של "בגידה מבפנים". נבחרי ציבור הפיצו טענות כי מערכת הביטחון "אפשרה" את הטבח במזיד, ועל  פי סקרים שונים, כחמישית מהציבור מאמינים בגרסה כלשהי של התיאוריה המופרכת הזו. ההיגיון מעגלי וטהור עד כאב: הכחשותיהם של ראשי מערכת הביטחון נתפסות בעצמן כהוכחה. זהו ההיגיון הפוקויאני: עובדה סותרת אינה מפריכה אלא "חושפת" את עומק המזימה, תוצר הכרחי של אפיסטמולוגיה שקרסה.

התפרקות הסמכות

ביקורת על מערכת המשפט, והטענה שהיא צברה כוח ללא מנדט דמוקרטי, אינה הופכת איש ל"ווק". הקו עובר בנאמנות לעובדות הניתנות לבחינה. הטענה על נטילת הכוח השיפוטית ניתנת לבירור אמפירי ולהפרכה, ולכן מדובר בביקורת. תיאוריות קונספירציה, לעומת זאת, אינן ניתנות להפרכה כלל: כל עובדה הסותרת אותן נבלעת בה כ"הוכחה" נוספת. תרעומת הכפופה לעובדות היא ביקורת ריבונית; תרעומת החסינה מפני כל הפרכה היא ליבה של תודעת הקורבן.

כמי שנאבק למען רפורמה במערכת המשפט למעלה מעשור, כתב על הנושא תזה אקדמית וניסח הצעות חוק, אומר בבירור: הפקידות הממשלתית ומערכת המשפט אכן צברו כוח חסר תקדים ללא מנדט דמוקרטי, והצורך ברסטורציה משפטית עמוקה אינו נתון בספק מבחינתי. ואולם תהום פעורה בין הרצון לתקן את המערכת ובין הדרך שבה הדברים התנהלו בפועל. בראשית 2023 פעלנו מתוך טמפרמנט רדיקלי: במקום יישוב הדעת והממלכתיות הנדרשים לתיקון חוקתי שורשי, נבחרי ציבור אימצו רטוריקה של לעג יהיר וזלזול, מתוך אשליה אנרכיסטית ש"אפשר לשרוף את המועדון". הטמפרמנט המהפכני הזה, אקסטזת ההרס, הוא ירושת השמאל המהפכני, לא הימין השמרן.

הרסטורציה הדרושה אינה המצאה יש מאין על לוח חלק, אלא כיול מחדש אל המקובל והמנוסה בדמוקרטיות הבשלות. מחקר השוואתי מגלה שרפורמה אמיתית פירושה להעמיד אותנו בשורה אחת עימן, לא לפרוץ אל הלא־נודע. זוהי הישענות שמרנית על הניסיון המצטבר של אומות אחרות במקום על שכלו המתכנן של יחיד.

במשך עשורים נאבקנו בצדק נגד ארגוני שמאל שעקפו את הדמוקרטיה הישראלית והזמינו לחץ בינלאומי. והנה גורמים המזהים עצמם כחלק מהמחנה, בהם אף שרה מכהנת, קוראים בריש גלי לנשיא ארצות הברית להטיל סנקציות אישיות על בכירים במערכת המשפט הישראלית. זוהי אותה תנועה, רק עם דגל אחר ביד: הנחה שהמוסדות הריבוניים שלנו אינם לגיטימיים אלא "הגמוניה" עוינת, ולכן מותר לעקוף אותם ולהזמין כוח חיצוני. יטענו: אמריקה היא בעלת בריתנו, בית הדין בהאג – לא. אך הריבונות אינה נמדדת בזהות הכוח הזר אלא בעצם הפנייה: ריבון המזמין כוח חיצוני להכריע בביתו פנימה חדל באותו רגע להיות ריבון. זוהי חרפה לאומית.

במקביל מתפרקת סמכות המדינה כלפי פנים. נציגי ציבור מעניקים גיבוי (בשתיקה ולעיתים בעידוד גלוי) לעבריינים מימין הנוקטים אלימות נגד מי שהם מתייגים כ"שמאלנים", ורבים רואים בהם "גיבורים". אותם פעילים אף מצדיקים עצמם באמצעות הפניית האצבע לעבר חסימות קפלן: "תאכלו את הדייסה שבישלתם". כך אימצנו לא רק את הטקטיקה של השמאל, אלא גם את ההצדקה התיאורטית שלה. כשהמדינה מאבדת את המונופול על הכוח, היא מתפרקת לשבטים עוינים.

עוצמה לאומית נשענת על שוק חופשי המשרת את האומה כולה, לא על קבוצות אינטרס. הגנה על מונופולים ועל הסדרים סגורים על חשבון הצרכן החלש, היא בדיוק התוכנית הכלכלית של השמאל הסוציאליסטי. אך הפופוליזם של "הווק הימני" מעודד "קפיטליזם של מקורבים", ומגן על מונופולים דורסניים תחת סיסמאות ריקות של "הגנה על תוצרת הארץ". נבחר ימין שמסכל רפורמות לפתיחת השוק ומתעטף בדגל הלאום כדי להצדיק זאת אינו איש ימין; הוא סוציאליסט בתחפושת. כאן אין מדובר רק בתבנית חשיבה משותפת אלא במציאות זהה של מדינה שבויה בידי קבוצות לחץ, המשתמשות בלאום כתירוץ לחלוב את הצרכן הישראלי.

לא לשרוף את המועדון

ומעל כל המשברים ניצבת נקודת החיכוך המדממת מכול: סוגיית הגיוס. בעודנו נתונים במלחמה קיומית במשך שנתיים וחצי, אנשי המילואים הגיבורים שלנו – רבים מהם בשר מבשרו של המחנה הלאומי והציונות הדתית – נושאים על גבם עומס מחריד. בסוגיה הזו לא בחרתי להתבונן מן הצד. עמדתי כמעט לבדי מול חבריי ומול האשמות שאני "משתף פעולה עם השמאל", והצבעתי במליאה נגד מהלכים שראיתי בהם פגיעה בעקרון השוויון בנטל. הימין הממלכתי אינו דורש גיוס רק בשם "שוויון בפני החוק", אלא מתוך הבנה שורשית שאי אפשר להיות חלק מהאומה בלי לחלוק בסבלה ובברית גורלה. טרגדיה היא שמדינת ישראל הריבונית מממנת בתוך גבולותיה חזרה למנטליות הגלותית של השטעטל, קהילות מסתגרות הנמנעות מהגנה עצמית ונשענות על המדינה הציונית שתשמש להן "פריץ" מגן ומפרנס. אין סתירה גדולה מזו לעצם רוח הציונות.

לאורך השנים צדק המחנה הלאומי באזהרותיו ההיסטוריות, אך אם אנו רוצים להוסיף ולהנהיג את האומה, חובה עלינו להודות באחריותנו, במיוחד נוכח האסון הנורא שאירע דווקא במשמרת שלנו. האמת המרה היא שכשלנו משום שזנחנו את האתוס הריבוני והאחראי, אימצנו תפיסות של הכלה, והתפתינו לאסקפיזם מחשבתי במקום לעצב את המציאות.

שוב ושוב אנו עדים לאימוץ קונספירציות במקום עריכת חשבון נפש, תרבות ביטול במקום ויכוח אמיתי, הזמנת כוח זר במקום ריבונות, אלימות במקום ממלכתיות, מונופולים במקום שוק חופשי. בכל אחת מן התחנות אנו מגלים את צורת המחשבה  השמאלית מופעלת לשם תכלית הפוכה.

זה הזמן לשוב הביתה. עלינו לדחות את אפיסטמולוגיית הפוסט־אמת, את פוליטיקת הזהויות ואת תרבות הקורבנוּת, ולחזור לעמודי התווך: ממלכתיות ריבונית, שלטון חוק שוויוני המייצג את רצון העם, כלכלה חופשית, ומעל הכול: סוכנות לאומית גאה, הלוקחת אחריות מלאה ופועלת לתקן מתוך אהבה. אכן, הממלכתיות נולדה מן האתוס של דור המייסדים, יריבינו ההיסטוריים. אך זו בדיוק הסגולה שעל ימין שהבשיל לכלל הנהגה צריך לאמץ, לא כהשאלה ארעית אלא כמורשת לאומית שאיננו רשאים להפקיר.

דור חדש של פעילי ציבור עלול לחשוב שקל ומשתלם לשרוף את המועדון מתוך כעס. אך בניין הציונות מעולם לא היה עניין של קיצורי דרך. הגיע הזמן שנפסיק לחפש את הדרך הקלה של האשמת כוחות נסתרים, ונחזור למלאכה המורכבת, האחראית והמפוארת של בניין המדינה. אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו מחנה אחר. הגיע הזמן לחזור לבנות.

עו"ד דן אילוז הוא חבר כנסת מטעם הליכוד