מערכת הבחירות בפתח, וציבור המראיינים נתון למתקפה מצד אנשים טובים וצודקים: די עם האובססיה לשאלה "האם תשב עם נתניהו". הציבור צמא לתוכן, לרעיונות חדשים, לתוכניות, אומרים האנשים הטובים. העובדה שדקות ארוכות מכל ריאיון מוקדשות לתמרון הפרסונלי של הקואליציה העתידית, שואבת את השיח הפוליטי לחור שחור שאין בו בירור רעיוני או סולם ערכים. גם כך התברר שהפוליטיקאים לא מכבדים את ההבטחות הללו, אז תתחילו להתמקד במהות במקום ברכילות פוליטית.

כנציג זוטר של ציבור המראיינים, הרשו לי לנסח כתב הגנה. העניין הוא שגם מיקוד בשאלות מהות הופך את הראיונות לבדיחה עגומה. איך אני יודע? "נוריד את מחיר החשמל, הדלק, המים, נקפיא את תעריפי הארנונה לשנה... ניתן חינוך חינם לילדים מגיל 0־3" (בנימין נתניהו לקראת הבחירות האחרונות). "סינגפור עשירה כמעט פי שניים מישראל. מה עיקרי התוכנית? הורדה דרמטית במיסים, יש כפילויות ושומנים נוראיים בממשלה. למשל שלוש מערכות גביית מיסים, מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי, זה מיליארדים. יש את המשרד לקידום קהילתי, מיותר, כמוהו משרד המודיעין, האסטרטגי... לא נקים ממשלה בלי התחייבות של כולם לממש" (נפתלי בנט לרינה מצליח, בחירות 2021 שאחריהן התמנה לראש הממשלה).

ריאיון עם פוליטיקאי הוא סוג של קרב מוחות. המועמד מגיע עם דף מסרים, ומטרתו היא לתקוע את הסיסמאות של יועצי הקמפיין, עם או בלי קשר לשאלה שנשאל. אולי הוא יעשה מאמץ להשחיל אותן באלגנטיות ("בעניין הזה אני רוצה להוסיף"), או יוותר עליה לחלוטין ("לא זו השאלה"). המראיינים מצידם לא רוצים שהשידור שלהם יהפוך לבימה שהפוליטיקאי רוקד עליה כל הדרך לכנסת, והם מנסים למסך את התעמולה, לשלוט בקצב, להפתיע את המרואיין מזווית שאינה כתובה בדף המסרים, או להתעקש על תשובה לא מתחמקת. כן, הראיונות הופכים חסרי נימוס וחסרי הקשבה, אבל אם ללמד סנגוריה, זה נובע מהרצון של המראיינים לתת שירות לציבור ולא לשמש כמשפך שיווקי של קמפיינים.

נניח שנאמץ את המלצתם של האנשים הטובים והצודקים, ונקדיש את רוב הראיונות לבירור התוכניות שגיבש המועמד לטיפול בנושאים העומדים לפתחנו. האם הדינמיקה הזו תשתפר או תחמיר? במערכות הבחירות האחרונות, כל מפלגה שוכרת גם מכוני מחקר ומגבשת בעזרתם "מצע כלכלי" או "תוכנית משפטית", המהדרין מפרסמים גם ספרון או הסכת של שעה עם מראיין מאנשי שלומם שבו הם מחזקים את תדמיתם כדמויות מעמיקות, רציניות, עם תוכניות מסודרות לעתיד המדינה. גם זה חלק מהקמפיין. מה נשאר מהתוכניות האלה אחר כך?

"לא ניכנס לשום ממשלה ללא נישואין וגירושין אזרחיים. אל תאמינו להבטחות של פוליטיקאים לפני בחירות, תסתכלו על הרקורד" (אביגדור ליברמן ב־Ynet, בחירות 2021 שאחריהן התמנה לשר האוצר). "חייבים לפצל את תפקיד היועמ"ש. אותו אדם יושב בבוקר עם השרים וראש הממשלה על ענייני מדיניות, ובערב מורה על חקירתם או על העמדתם לדין. זה ניגוד עניינים מובנה" (גדעון סער ל־Ynet, בחירות 2021 שאחריהן התמנה לשר המשפטים). "מג'אדלה, אתה צריך להצביע לי. אני רוצה שיהיה סדר בבאקה אל־גרבייה, באום אל־פחם וברהט. גם לכם מגיע שילדים לא ייהרגו במלחמות ולא תהיה אלימות בשכונות. אין לי בעיה עם ערבים" (איתמר בן־גביר למוחמד מג'אדלה, בחירות 2022 שאחריהן התמנה לשר לביטחון לאומי).

אני מזדהה עמוקות עם הרצון שהוויכוח פה יתנהל סביב נושאים ולא סביב פרסונות. אבל היו פה מספיק מערכות בחירות בשנים האחרונות כדי שנודה ביושר שהחתירה ל"ראיונות מהות" היא בסך הכול עוד הרמה עצומה להנחתה לקמפיינרים מצטיינים. כשפוליטיקאי מתחייב לא לשבת עם ההוא, לעיתונאי הממוצע יש לפחות איזה חוש בסיסי לאתגר אותו או להבין שמדובר בחרטוט. אבל כשפוליטיקאי מרצה על הסרת חסמי רגולציה או מדיניות מיסוי, המראיין הממוצע בוהה בו בעיני עגל. אני אפילו לא מדבר על הרייטינג, שמדגים את העדפת הציבור הרחב. חוץ מכמה עכברי ארכיון שנהנים כמוני משליפת הבטחות הבחירות האלה בדיעבד, מדובר בטקס חסר משמעות כמעט כמו ההתחייבויות המתישות בקואליציה של מי תשב.

לפטר את המאמן

התופעה הזאת מעוררת מחשבה נוגה על פוליטיקה. מדוע אנחנו מצביעים למפלגה מסוימת? האם בגלל ההבטחות שלה, או בגלל אמון או הזדהות עם העומדים בראשה? כנראה שילוב מתעתע בין השניים. המצביע הציני כבר יודע שהבטחות טרום־בחירות לא שוות את הנייר שהן נחתמות עליו, אז הוא מחפש דמות שהוא סומך עליה שתהיה יציבה פוליטית. גם אם גדעון סער ובני גנץ יבטיחו מחר לצאת מהשטחים, נראה שהמרכז־שמאל מחק אותם אלקטורלית לאחר שהפרו את הבטחותיהם הקודמות. אותו דבר קרה לנפתלי בנט בקרב רוב מצביעיו לשעבר. איך משקללים היטב בין הפרסונה לתוכן?

קחו לדוגמה מנכ"ל חברה עסקית שהפסידה 50 מיליארד שקל ברבעון, לאחר שהמוצר שלה איבד רלוונטיות בעידן הבינה המלאכותית. הדירקטוריון יתכנס ויחליט להחליף את המנכ"ל, אבל אם בעיית השורש לא תטופל, התיקון הפרסונלי לא יעזור והחברה תמשיך לדמם מיליארדים. כמו מועדוני כדורגל שנוטים לפטר את המאמן אחרי הפסדים ולהתעלם מבעיות העומק שיכשילו גם את המאמן הבא. התיקון המהותי הוא בתוכן, לא בפרסונות.

את אותה מסגרת חשיבה אפשר להחיל על טבח שבעה באוקטובר. האסון הנורא בתולדותינו חשף כשלים איומים במעטפת הביטחונית והמדינית שנדמתה כהרבה פחות חדירה, ומאז יצאנו למלחמה שהיא טיפול שורש כואב וקשה. עכשיו העם מתחלק בין אלה שדורשים לפטר את המנכ"ל הכושל שהוביל את המדינה עד האסון, ובין אלה שנותנים אמון בשינויי העומק שביצע וטוענים שיריביו לא היו מבצעים אותם. הרל"ביסטים לא מבינים איך הדיון מתחיל בכלל לפני שמזיזים את מי שהטבח בוצע במשמרת שלו, והביביסטים לא מבינים איך האלטרנטיבה מתבססת על מי שקראו לעצור את טיפול השורש באיבו.

האם האובססיה הדו־צדדית הזאת יכולה לפנות מקום לדמויות חדשות בפוליטיקה, שיחליפו בבת אחת הן את ההנהלה הכושלת והן את התפיסות שכשלו? אם העם זז ימינה תפיסתית ושמאלה פרסונלית, כל מה שחסר לכאורה הוא פרסונה חדשה עם גישה ימנית נטולת אובססיות. השאלה הזאת היא השמן במנוע התוסס של תנועות המרכז־ימין החדשות, שקמות סביבנו כפטריות אחרי הגשם. אז למה המערכת הפוליטית עדיין דומה להפליא לזו שביקשה את קולנו בבחירות הקודמות? אולי כי האנשים הטובים והצודקים גם טועים לפעמים. אלה לא רק המראיינים שמתעקשים להתמקד ברכילות פוליטית, אלה המצביעים עצמם שלא מחפשים רק דיוני מהות אלא גם פרסונה להזדהות איתה, או לפחות להאמין בה.