התעקשותו המוזרה של ראש הממשלה למנות למבקר המדינה את פרקליטו האישי קלקלה לרבים מאוהדיו את שמחת המינוי הסופי של רומן גופמן לראשות המוסד. הם היו מעדיפים שהוא יתעמת השבוע עם דונלד טראמפ בסוגיית לבנון, לא עם השכל הישר בפרשת ראבילו.
מבקר המדינה הטרי, עו"ד מיכאל ראבילו | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ההנחיה לכאורה שניתנה לח"כי הליכוד לתעד את עצמם בהצבעה החשאית כביכול, הדיפה ניחוח של הסתאבות. נתניהו ובכירי הסיעה כאילו התאמצו להוכיח גם לאנשי ימין את נכונות האמרה על השלטון שמשחית. ועוד על מה? מבקרי המדינה, לדורותיהם, לא נחשבו למשפיענים גדולים על גורל ישראל. מעת לעת הם חוללו מהומה מסוימת, אבל הרוב המכריע של המהומות הסתיימו בקול ענות חלושה. דו"חותיהם לא הרעידו את אמות הסיפים, כמו פסיקות בג"ץ מסוימות או חווֹת הדעת של היועצים המשפטיים לממשלה. לכן לא נרשמה פה התרגשות גדולה כשבג"ץ בלם לאחרונה את חקירות המבקר היוצא מתניהו אנגלמן על מחדל אוקטובר 23'.
המבקר החדש, אפשר להניח, לא יתעקש על חידוש החקירות של המחדל, גם אם נתניהו יפסיד בבחירות הקרובות, והשבוע גדלו הסיכויים לכך. יש גבול לכל תעלול, ואין הסבר מוסרי לדבקות של נתניהו במועמדות של ראבילו כנגד יוסף אלרון, אחרי שכבר הריץ את השופט השמרן בדימוס ומשום מה התחרט. ראש הממשלה ניצח בעימות מיותר, אבל עוד ניצחון כזה ואבד.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
