זה קרה השבוע לפני 59 שנים. ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הוקמה בישראל ממשלת האחדות הראשונה. גח"ל, המפלגה שאיחדה את חירות והליברלים, ומפלגת רפ"י, נכנסו לממשלתו של לוי אשכול, והקואליציה החדשה הפכה לקואליציה הגדולה ביותר בתולדות המדינה עם 111 חברי כנסת. בירת ישראל, שנשארה מחולקת במלחמת העצמאות, זכתה להתחבר מחדש רק אחרי ששתי המפלגות הגדולות והיריבות, אלה שיהפכו בעתיד לליכוד והעבודה, ישבו יחד סביב אותו שולחן ממשלה.
כמעט שישה עשורים אחרי, ממשלת ישראל ה־37 עומדת לסיים קדנציה עם אתגרים ביטחוניים עצומים. ובכל זאת, גם כשהייתה בשיא גודלה, כאשר "המחנה הממלכתי" הצטרפה לממשלה שבוע לאחר פרוץ המלחמה, מנתה הקואליציה הנוכחית 76 חברי כנסת בלבד. במהלך מלחמה רב־זירתית שנמשכת למעלה משנתיים וחצי, כיהנה פה סוג של ממשלת אחדות במשך שמונה חודשים בלבד. בשאר הזמן היו כאן שני גושים פוליטיים שהמשיכו להתגושש גם בזמן מלחמה.
הדור שמתחתיי כמעט איננו מכיר מציאות של ממשלת אחדות, אבל בשביל הדור שלי, שגדל כאן בשנות השמונים, ממשלת אחדות הייתה כמעט ברירת המחדל. במשך שש שנים רצופות בעשור ההוא כיהנה כאן ממשלה של ליכוד ומערך, ימין ושמאל, פרס ושמיר יחדיו. למרות המתחים הפנימיים, זו הייתה ממשלה שייצבה את המצב הביטחוני בצפון, בלמה אינפלציה של מאות אחוזים, וגם בנתה הרבה ביש"ע.
הכי מעניין
לוי אשכול. | צילום: דוד אלדן, לע"מ
בעוד כחצי שנה לכל המאוחר נלך לקלפי, וכרגע, לפחות לפי הסקרים והתבטאויות ראשי המפלגות, לא נראה שתוקם פה לאחר הבחירות ממשלת אחדות רחבה. בנט ולפיד, על פי הצהרותיהם, לא יֵשבו עם נתניהו. איזנקוט מתחמק בעקביות מלענות לשאלה הזו, וליברמן מתחייב שלא יֵשב עם נתניהו וגם לא עם המפלגות החרדיות. מפלגות הקואליציה מצידן ממשיכות בפועל לבצר את "הגוש האמוני", גם כשהן משמיעות איומים כמו שעשו החרדים השבוע. קמפיין הבחירות של הליכוד ומפלגות הימין יטען שהאלטרנטיבה היחידה לממשלה צרה נוספת של נתניהו היא ממשלה צרה אחרת, עם מנסור עבאס. הפוליטיקאי המכהן היחיד שמדבר במפורש על הצורך הלאומי להקים ממשלת אחדות ציונית רחבה הוא בני גנץ, שמפלגתו מתאדה מיום ליום.
רבים מאלו שלא יבחרו בגנץ מודים שלא לציטוט שהוא צודק. רק ממשלת אחדות רחבה שתוקם על בסיס המפלגות הגדולות תוכל להוביל מהלך משמעותי לגיוס חרדים, לקדם רפורמה מוסכמת במערכת המשפט, להגדיל אמון ולצמצם קיטוב. ייתכן שממשלה כזו תבנה קצת פחות ביו"ש, אבל היא לא תעקור יישובים ולא תקים ממשלה פלסטינית, ואולי תתפנה סוף־סוף לאתגרים התיישבותיים וביטחוניים בנגב ובגליל שממתינים להתייחסות.
סקרים שהתקיימו בזמן המשבר הפוליטי של 2019, הצביעו על 40% מהציבור שמעדיפים ממשלת אחדות. רגע לפני בחירות שעלולות להוביל שוב למבוי סתום, זה הרגע לשאול כיצד הידרדרנו תוך שנים ספורות למצב שבו ממשלת אחדות היא מוצר כל כך לא פופולרי. איך זה שבעשור האחרון, שכלל התמודדות עם קורונה ומלחמה, כיהנו פה רוב הזמן ממשלות צרות של פחות משבעים מנדטים.
תשובה נכונה אחת היא שהאשמה נופלת קודם כול על מפלגות האופוזיציה הנוכחית, שבחרו להחרים את נתניהו. מצד שני, גם לנתניהו יש אחריות גדולה לחוסר האמון שנוצר כלפיו, במיוחד לאחר שהפר את ההסכם שחתם עם בני גנץ בממשלת האחדות שהוקמה בתקופת הקורונה. ההחרמות וחוסר האמון יצרו מציאות בעייתית שבה עצם הדיבור על ממשלת אחדות הפך להיות נחלתם של מעטים.
אבל יותר מכך. בימין אפשר לזהות בשנים האחרונות תחושה של זלזול בכל סנטימנט של אחדות בזירה הפוליטית. הנה למשל ציטוט טרי ממאמר ציני שפרסם אריאל פלקסין לפני כמה ימים ב"ישראל היום" נגד חילי טרופר. "תכירו את הז'אנר: הדתי־המתון־הערכי־בעד־האחדות. כיפה סולידית, חיוך אמיתי, נאומים כנים שכוללים 'ערכים', 'גשר' ו'שיח'. בעד הטוב. נגד הרע. בעד אחדות. נגד פילוג. בעד המרכז, נגד הקיצוניים. בעד ילדים. נגד מלחמות". פלקסין כתב בלעג על חסידי ממשלת אחדות ציונית רחבה כמו טרופר והנדל, שהם המציאו את המושג "ימין רך" רק כי לא נעים להם להודות שהם שמאלנים.
המושג אחדות בהקשריו הפוליטיים הפך להיות מושג שמאלני. לפני כמה שנים זה קרה גם למונח "חברתי". כל פעיל חברתי או פוליטיקאי שהוגדר כחברתי, נחשד מיד בשמאלנות. עכשיו חלק גדול מהציבור הדתי־לאומי החל לתייג גם את הדיבורים על ממשלת אחדות כדיבורים של שמאלנים, ולכנות את שוחרי האחדות כאידיוטים שימושיים.
לא רק בדרשות
גם במפלגת 'הציונות הדתית' שמתיימרת לייצג את הציבור הדתי לאומי, לא שומעים מספיק תמיכה ברורה בהקמת ממשלת אחדות אחרי הבחירות. לפני המלחמה סמוטריץ' התנגד במפורש להקמת ממשלת אחדות. לאחר שפרצה המלחמה הוא תמך בממשלה כזו וכשנשאל על כך לאחרונה על ידי ברק הרשקוביץ בהסכת "דעה לא פופולרית" אמר שהוא עדיין תומך בממשלה רחבה, וטוב שכך. מצד שני, ההתנהלות בפועל של המפלגה בסוגיית הפטור מגיוס שידרה העדפה לשמור בכל מחיר על הגוש הפוליטי הנוכחי.
הרב חיים דרוקמן | צילום: אריק סולטן
המפלגה שייצגה את הציבור הדתי־לאומי בעבר הייתה דווקא חסידה גדולה של ממשלות אחדות. הרב חיים דרוקמן, שכיהן כחבר כנסת בשנות השמונים, אמר על ממשלת האחדות באותה תקופה שהוא רואה בה דרך לגישור ולאיחוד העם על רקע הקיטוב ההולך וגובר. "האחדות היא הנשק הסודי של עם ישראל במצבים הקשים ביותר", אמר בנאום בכנסת באלול תשמ"ד. "מדינת ישראל במצבה הנוכחי, בבעיותיה השונות, זקוקה לאחדות מכל הבחינות".
גם 15 שנה לאחר מכן, לאחר בחירות 1999, כשהמפד"ל נכנסה לממשלתו של אהוד ברק יחד עם מפלגת מרצ, אמר הרב דרוקמן: "עצם קיומה של ממשלה כזאת עם דעות קוטביות בתוכה, הינה הכרזה לעם כולו שהמאחד בינינו הוא גדול מעל ומעבר למפריד בינינו". האם מישהו יכול לדמיין היום מנהיג בגוש הימין אומר משפטים כאלה על ישיבה בממשלה עם מפלגות שמאל יהודיות?
אנחנו נמצאים בימים שבין יום ירושלים לחג השבועות. בדרשות בבתי הכנסת ובמאמרי העלונים נשמע ונקרא שוב דיבורים על חשיבות אחדות העם כתנאי לאחדותה של ירושלים וכהכנה לקבלת התורה. לא ברור איך הגענו למצב המעוות שבו הדיבורים הללו על אחדות הופכים לדיבורים של שמאלנים ואידיוטים שימושיים, ברגע שהם נאמרים מחוץ לבתי הכנסת ושולחנות השבת. אולי זה יישמע כחידוש תורני נועז, אבל אחדות אמורה לבוא לידי ביטוי גם בזירה הציבורית.
עוד כתבות בנושא
