לקראת עונת הבחירות שלמעשה כבר נפתחה, אף שטרם נקבע תאריך סופי, הופכים חברי הכנסת מנבחרי ציבור מורמים מעם ליחידות מימון מהלכות על שתיים. בני גנץ התרוצץ השבוע בחיפוש אחר חברי הכנסת שלו, שפעם הוא מינה והציבור הכניס לבית הנבחרים, וכעת הם הולכים ונוטשים את מפלגתו הגוועת. אורית פרקש־הכהן הודיעה כבר לפני כשנה שהיא פורשת מכחול־לבן לטובת מפלגתו של גדי איזנקוט, והשבוע גם חילי טרופר הודיע על עזיבה. כאשר התברר שגם ח"כ איתן גינזבורג מתעתד לפרוש מכחול־לבן, הוא כבר יצר לבני גנץ לא רק כאב ראש פוליטי אלא גם פוטנציאל לאסון פיננסי, שכן במקרה שבו שלושתם היו מחליטים להתפצל יחד ממפלגת כחול־לבן ולהקים סיעה עצמאית, הם היו יכולים לקחת איתם גם חלק ניכר מהמימון שלה.
על פי כללי מימון המפלגות בישראל, כל מפלגה זכאית למימון שוטף לפי היקף הייצוג שלה בכנסת. מול כל מנדט מקבלת כיום כל מפלגה 1.6 מיליון שקלים בשנה. הסכום הזה נכנס לקופת המפלגה, ללא קשר לתקציב שמקבל חבר הכנסת הבודד לצורך קשר עם הבוחר. כאשר טרופר, פרקש־הכהן וגינזבורג עזבו את מפלגת כחול־לבן, התקציב שלהם לא עזב איתם אלא נשאר אצל גנץ, אף שהוא נחשב גווייה פוליטית ואינו עובר את אחוז החסימה בכל הסקרים. ועדיין, מספר המנדטים הנוכחי שלו מזכה את המפלגה שהוא עומד בראשה בלא מעט מימון לקראת הבחירות הקרובות, סכום שהוא יוכל להשתמש בו כדי לרוץ עצמאית או לטובת איחוד עם גורם פוליטי אחר.
גנץ | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לקראת מערכת בחירות, מפלגות קיימות מקבלות מימון על בסיס מספר המנדטים הנוכחי שלהן, גם אם הסקרים חוזים שהן עתידות להצטמצם מאוד ואף להיעלם בכנסת הבאה. זהו אולי חלק מסוד המשיכה בין יאיר לפיד לנפתלי בנט. האיחוד בין השניים איננו קשור בהכרח לשותפות אידאולוגית או לברית האחים משכבר הימים, אלא גם לענייני תקציב. לפיד, שמפלגתו מחזיקה כיום בכ־24 מנדטים, מגיע לשולחן המשא ומתן עם נדוניה יפה: יחידות מימון בשווי עשרות מיליוני שקלים. ללפיד, שהסקרים העכשוויים חוזים לו 5־6 מנדטים בלבד, יש הרבה פחות כוח פוליטי אבל עדיין לא מעט כוח פיננסי, והוא סוחר בו לטובת איחודים פוליטיים שישמרו את כוחו. כמו בנישואי תועלת מהמאה ה־18, צד אחד מקבל ממון והצד השני מקבל מעמד. הכי חשוב לייצר מיתוג יפה והסכם ממון מהודק.
הכי מעניין
נוסף על כך, מפלגות קיימות יכולות לקבל גם הלוואות מתקציב הכנסת, וכולן עושות זאת בנדיבות יתרה. את ההלוואות הן נדרשות להחזיר מתקציב הפעילות השוטף שלהן בכנסת הבאה. אלא שלעיתים מפלגות לא עוברות את אחוז החסימה, ומייסדיהן משאירים לציבור חובות אבודים שאין ממי לגבות. "התנועה הירוקה" של סתיו שפיר עדיין חייבת לכנסת כ־3.2 מיליון שקלים, ומפלגת העצמאות של אהוד ברק - 4 מיליון. מרצ, שלא עברה את אחוז החסימה ואינה מתמודדת בבחירות הקרובות, השאירה אחריה חוב של כ־16 מיליון שקלים. יאיר גולן היה חבר במפלגות העצמאות ומרצ, והיום הוא מתמודד בראש מפלגת הדמוקרטים, אך החובות שהמפלגות הללו השאירו מאחוריהן נותרו אבודים. יועז הנדל הקים את מפלגת "דרך ארץ" והיום מתמודד בראש מפלגת המילואימניקים, אך אין לו כל מחויבות חוקית לסגור את חובותיה של מפלגתו הישנה.
בנט, למשל, נוטה להקים מפלגה חדשה בכל מערכת בחירות. זה גם עניין של מיתוג מחדש, כאשר בכל פעם הוא פוסע עוד צעד שמאלה, אבל לא פחות חשוב מכך, זהו גם עניין של מימון. מפלגות העבר שלו, הבית היהודי וימינה, נושאות חובות בגובה של כ־18 מיליון שקלים למדינת ישראל, שכן בכל מערכת בחירות הן לקחו הלוואות על בסיס סקרים מחמיאים, אבל התוצאות היו דלות. כאשר בנט הקים הפעם את מפלגת "בנט 2026", הוא פתח דף חדש. המפלגה הנוכחית לא חייבת למדינת ישראל דבר ויכולה לגייס כספים באופן עצמאי עם הנדוניה שקיבל מלפיד. מדובר בתקציבים נכבדים, בוודאי יחסית לגורם פוליטי עם די הרבה חובות.
שיטת מימון המפלגות היא אולי צורך הכרחי של המערכת הדמוקרטית, כדי שאילי הון לא יקנו מפלגות ומנדטים, אבל יש בה גם לא מעט עיוותים. היא מעניקה כוח רב לשחקנים הוותיקים, גם אם הציבור מאס בהם וכוחם האלקטורלי הצטמצם. לעומת זאת, מועמדים חדשים שיזרימו דם חדש בעורקי המערכת הפוליטית המאובנת שלנו ויביאו איתם רעיונות חדשים, נאלצים לקושש כספים בגיוס תרומות או מהלוואות בנקאיות, מתוך ניגודי ענייניים פוטנציאליים. שיטת מימון הבחירות בישראל מייצרת מנגנון שמחזק את הוותיקים ומקבע את המערכת הקיימת. השחקנים הוותיקים יכולים למנף הישגי עבר לטובת הון עתידי, בשעה ששחקנים חדשים נדרשים להתמודד עם חסמי כניסה מאתגרים, לא רק בדמות אחוז חסימה גבוה אלא גם בקשיי מימון ניכרים. במערכת פוליטית שממילא מתקשה להתחדש זו לא רק בעיה טכנית, אלא סוגיה שיורדת לעומקו של המנגנון הדמוקרטי והיכולת להכניס לזירה הציבורית כוחות רעננים וחיוניים.