בנט ולפיד כבר לא רק "אחים" וכבר לא רק מקימים קואליציה עם מנסור עבאס. היחסים ביניהם עלו השבוע מדרגה, כאשר במסיבת עיתונאים שכינסו הם בישרו לאומה על "המעשה הכי ציוני והכי פטריוטי שעשינו אי פעם למען המדינה שלנו". מהו המעשה? ריצה ברשימה מלאכותית משותפת, מפלגת "ביחד", או כפי שמכנה זאת בנט, באנדר־סטייטמנט המפורסם שלו, "מהלך ענק! מהלך נועז!".

אין ספק שמדובר בפריצת דרך בתולדות הציונות, שכמותה ראינו בקושי רק כמה עשרות פעמים. אבל מה ההסבר האמיתי למהלך "הנועז"? ובכן, לפיד מצידו הבין שבעתידו יש בעיקר תהום אלקטורלית. הוא מאוגף משמאל על ידי יאיר גולן, מימינו (לכאורה) בנט, וחזיתו מאוימת על ידי איזנקוט. אפילו בעורפו נושף גנץ, שלוקח מנדט או שלושה. עם האין־עתיד הזה, שעלול להשתפל מתחת לאחוז החסימה, לא נותר לו אלא להשתעבד לבנט.

מה האינטרס של בנט? נראה שלמרות הסקרים המחמיאים בנט מתקשה לגייס אנשים. עד כה לא צירף ולו "כוכב" אחד. ה"בכירות" שהצטרפו אליו מגיעות מרקע בירוקרטי ואינן מוכרות, והצעירים – כולל הבן של שותפתו לשעבר ב"סאיוטה" – גם הם לא "נכסיים" אלקטורלית. ככלל, בנט, ששבר שמאלה כדי להיות ראש ממשלה ונכווה מהימנים ששריין, חושש מאנשים חזקים וערכיים. לכן הוא מחפש בעיקר בעלי צייתנות קשיחה ואידאולוגיה גמישה – בדיוק מה שמביא לפיד.

לפיד מביא עוד נדוניה חשובה: משאבי בחירות. כל רשימה מתוקצבת לפי הצלחתה בבחירות הקודמות (תקלה ידועה שהופכת את החברות בכנסת לסידור עבודה משוריין). לבנט אין ח"כים, בעוד לפיד שווה תקציב וזמן מסך של 24 כאלה. הבעיה היא שרוב מרכיבי הרשימה לא יזכו למקום ריאלי, ושליש ומעלה יכולים להתפצל מיש עתיד ולרוץ בנפרד; לכן אפשר להעריך שכרגע מבטיחים לממורמרים ג'ובים עתידיים נחשקים.

לפי הסקרים, המוקדמים מדי עדיין, יש כמות לא מבוטלת של ציבור ישראלי שתומך ברשימת בנט־לפיד. בסקר המיידי שערכו בערוץ 12, ביתם התקשורתי של ה"אחים", הם זכו ל־26 מנדטים. תוצאה טובה, אם כי בסקר הקודם, ימים מספר לפני כן, בנט לבדו קיבל 21 ולפיד 7. אולי הציבור הרלוונטי לא מזהה עדיין את מידת המסירות הציונית ה"ענקית" וההקרבה הפטריוטית ה"נועזת" שעשה הצמד "למען המדינה", בכך שמימש אינטרסים פוליטיים שקופים.

פוליטיקאים בישראל מדברים על הכול חוץ מאשר על העיקר: המדיניות. בעניין זה בנט הוא אולי הבכיר הפוליטי, אבל מהותית הוא עבר לַפִּידיזציה ברורה. את נאום בנט השבוע היה יכול לפיד לשאת ב־2022, ללא הבדלים: "תם עידן הפילוג. הגיע עידן התיקון". תקום ממשלת "מקצוענים, שחושבים רק על טובת ישראל". "המדינה תחזור להיות מנוהלת". "תוכניות העבודה כבר מוכנות". הממשלה תחזק "יהדות מקרבת, טובה ומכילה". גם המסר בעניין החרדים הוא דגל לפידי ישן, כולל השקר: "נפסיק לממן השתמטות אפילו בשקל אחד". החידוש היחיד הוא "ועדת חקירה ממלכתית" כבר "ביום הראשון". מפליא לגלות שאין לצמד לקחים משלוש השנים האחרונות.

בנאום פוליטי חשוב מה שאומרים, וחשוב אפילו יותר מה שמשמיטים. סביר להניח שרוב הישראלים מזהים במדינה שני משברים מרכזיים. האחד הוא משבר משילות, כלומר, העברת הכוח מידי נבחרי הציבור לפקידות ה"מקצועית" והמשפטית. השני הוא משבר תפקוד חמור, תוצאת הידרדרות רבתי כמעט בכל מוסדות המדינה, ממשפט, דרך אקדמיה, חינוך, בריאות ותחבורה, ועד – וכנראה מעל הכול – מערכת הביטחון וצה"ל.

לעניין זה – כפי שכבר מובן מהדרישה ל"ועדת חקירה ממלכתית" שאת חבריה ימנה יצחק עמית – בנט אימץ באופן מוחלט עוד עיקרון לפידי: לתת ל"דרג המקצועי" את המפתחות. נבחרי הציבור הם הבעיה, "הדרג המקצועי" הוא הפתרון. לא הייתה בנאום אף מילה על ההפיכה המשפטית והבירוקרטית שהתחוללה בישראל. מבחינת ה"אחים" הכול שפיר. יתר על כן, הם במופגן משריינים פקידים בכירים לשעבר, שבתורם – כפי שעשו רוב הח"כים של יש עתיד – נלחמים במליאה, בוועדות ובמשרדים למען שימור ההפיכה הבירוקרטית וקידומה.

עוד דז'ה־וו הגיע כשבנט ולפיד עטו את כסותם ה"אידאולוגית". הפתעה: בנט הוא "ימין ליברלי", לפיד הוא "מרכז". כאילו לא הייתה פה ממשלתם קצרת המועד, שחשפה ששניהם חסרי אג'נדה, ובפועל נכנעו לשלטון הפקידים. הם פרסו לאליטות שטיח אדום ומסרו להן את שרביט השלטון, וכתוצאה מכך הממשלה שלהם הייתה פרוגרסיבית ושמאלנית למהדרין.

הדברים הללו מתבהרים בעוד אמירה מרכזית של בנט: "ללפיד ולי יש דעות שונות במגוון נושאים, ואנחנו לא מסתירים את זה. להפך. אנחנו גאים בזה". בנט מבהיר כאן שעבורם הפוליטיקה גוברת על הערכים, ובעצם מהדהד את מאיר שטרית שהתייחס בזמנו לאידאולוגיה כ"קיטבג" שצריך להשתחרר ממנו. בפועל, אם מישהו ינסה להבין מהם ההבדלים האמורים בין בנט ולפיד, הוא יעלה חרס בידו. זו תעמולת מרכז ישנה, חסרת תוכן.  אך החשוב מכול: ממילא, מבחינת האופן שבו הם תופסים את תפקידם השלטוני, ההבדלים לכאורה בין בנט ללפיד משמעותיים כמו ההבדלים בין אוהדים במשחק כדורגל, שצועקים מהיציע לשחקנים, למאמן ולשופט.

אולי הנקודה האלקטורלית החשובה ביותר שעלתה במסיבת העיתונאים היא המצביעים הצעירים. בנט פנה אליהם ישירות ולפיד שואב השראה מהפסדו של אורבן בהונגריה, שנבע מתמיכת הצעירים באופוזיציה. אלא שצעירי ישראל הם אופרה אחרת לגמרי. הם עברו את 7 באוקטובר ומלחמה שוחקת, ונוטים הרבה יותר לימין. בנט עלול לשלם מחיר – אם הימין ידע לגבות אותו – על צירוף לפיד, שהזדהותו עם השמאל ידועה ותפקודו בראשות האופוזיציה בזמן המלחמה היה ברובו לעומתי.

עדיין, גוש הימין בהחלט בצרות, ובמיוחד הליכוד פגיע מאוד בבחירות המתקרבות. לא איחוד בנט ולפיד צריך להדאיג את המפלגה, אלא האלקטורט הימני. הקואליציה הנוכחית לא משאירה מורשת מבטיחה כמעט בשום תחום. מצביעי ימין רבים חווים את ההידרדרות במצב, והם ישמחו לשינוי. התוצאה תהיה ירידה באחוזי הצבעה או הופעת שחקנים חדשים, שבתעמולה מתאימה "ישתו" מנדטים מהמפלגה. ניסיון העבר מראה שהליכוד, בשל לחצים פנימיים, מתקשה להתחדש; תוצאות הבחירות הקרובות עלולות לא להשאיר לה הרבה ברירות.