אזהרה: זה עומד להיות טור של איש תקשורת שעוסק, כמו שעיתונאים אוהבים יותר מדי לעשות, בתקשורת. ובאופן ספציפי: בתקשורת הימין ובהתמכרות שלה להצבת מראות. לפעמים נדמה שהעיתונות הימנית ניזונה כמעט לחלוטין מהנעשה בערוצי המיינסטרים או בתקשורת השמאל. משדרים שלמים מוקדשים להסברים מדוע הסערה התקשורתית התורנית איננה סערה כלל, אבל אם לא יהיה טור מקומם בהארץ, או כתבה מרגיזה באולפן שישי – יהיה קשה למלא את הליין־אפ, והמודל יקרוס. ובקיצור: כמה טורים צריך לכתוב בעיתון על סוגיה מסוימת רק כדי להסביר שהיא לא ראויה להיכנס לעיתון?
ההתמקמות של ערוץ 14 ומהדורת החדשות שלו במקום השני ברייטינג מבין ערוצי הטלוויזיה היא המהפכה המשמעותית ביותר שעבר ענף התקשורת בישראל בשנים האחרונות. אבל עיון בעקומת הרייטינג של הערוץ מראה כמה הצלחתו תלויה במיאוס מכלי התקשורת האחרים. מאז הוקם בשנת 2014 כ"ערוץ 20" הוא סבל מנתוני צפייה זערוריים וזניחים. גם אחרי שעבר לאפיק 14 בשנת 2021, לא הרבה השתנה. הקפיצות הבולטות בגרף הגיעו בשתי תקופות: במרץ 2023, שיא המחאה נגד הרפורמה המשפטית וליל גלנט; ושיא נוסף בנובמבר 2023, בחודש השני למלחמה. המשותף לשני המועדים – בימין הרגישו אז שתקשורת המיינסטרים הגדישה את הסאה בהטיה שלה שמאלה. בקיצור, זוהי צפיית מחאה.
התופעה הזאת ניכרת גם באגפים האידיאולוגיים של התקשורת הימנית. במשך שנים היא שכללה פלאים את חוש ביקורת התקשורת, והשחיזה את טיעוני הצביעות והוואטאבאוטיזם לכלי עבודה מדהים ביעילותו. החוויה המכוננת של ילדותי כצרכן תקשורת הייתה הפער בין מה שסיפר הרדיו לאורך כל השבוע, ובין האופן שבו טורי הדעה בעיתונים דתיים פירקו את אותם סיפורים בשבת - עם נימוקים, ראיות ומובאות למכביר. בעיתון הארץ או ידיעות אחרונות מעולם לא הקדישו נתח נרחב כל כך להתעסקות בפרסומי מקור ראשון, ואם כן, הנימה הייתה אנתרופולוגית, סיור בחבל ארץ מוזר שבו עיתונאים מנסחים טורי דעה רושפים נגד השמאל.
הכי מעניין
הישג שאי אפשר לזלזל בו. המהדורה המרכזית של ערוץ 14 | צילום: צילום מסך
וזו בדיוק בעיית העומק שמקשה על עיתונות ימנית לקבוע כאן סדר יום. כמעט בכל אחד מכלי התקשורת הימניים, המרכיב המוביל הוא דעות, לא עובדות. הם סובלים באופן כרוני ממחסור בפרסומים בלעדיים ובכַתבי תחום בולטים, ונדמה שמ"הטובים לתקשורת" צמח בעיקר ענף הכותבים לתקשורת. רצינו לגדל דור של סקופרים, וגידלנו דור של פובליציסטים.
חלילה לי מלהתנשא על התופעה; המסלול התקשורתי שלי עצמי הוא לגמרי חלק ממנה. ככתב תחום צעיר פרסמתי סיפורים בלעדיים פה ושם, אבל אודה שמעולם לא הייתי מגנט של מקורות, טיפוס מהסוג של "הראשון שיודע". מהר מאוד, מהר מדי, חשתי יותר בנוח בעמדת העורך, המגיש, והנה ממש עכשיו אני כותב טור פובליציסטי בעיתון ימני עם טענות על עודף פובליציסטיקה בעיתונות הימין. גם ביקורת תקשורת היא דבר שאני חוטא בו פה ושם, ואין לי ספק בנחיצותו – התקשורת היא מוקד כוח משפיע, וחשוב לבקר אותה.
מי שעוסק בתקשורת יודע שבמרוץ לפרסום, החדשות נוטות להתכנס לתבניות מסוימות: איך ממסגרים את הסיפור, במה הוא נעטף, ומה בכלל נחשב ראוי לפרסום. האמת צריכה להיאמר: קל יחסית לזהות את הכשלים בתבניות הקיימות, אבל קשה עד מאוד ליצור תבניות סיקור חדשות. לא מעט אנשי ימין שגדלו על המאמר ההוא של אורי אורבך ונכנסו לתעשייה בתקווה לשנות אותה, מצאו את עצמם מתוסכלים מול התחושה שלמעט שינוי של כמה מעלות בטון או בניסוח, בסופו של דבר הם פועלים במסגרת הקיימת. הם לא באים מוכנים לשאלה "מה הייתם מפרסמים אחרת?" אלא רק לשאלה "מה לא הייתם מפרסמים?"
ההתמקמות התמידית בעמדת התגובה, האופוזיציה התקשורתית, מייצרת צד מפסיד עם טיעונים חזקים. כל יועץ תקשורת מתחיל מסביר ללקוחותיו שברגע שנדרשתָּ להגיב – כבר הפסדת. אפילו אם תציג תגובה משכנעת ובנויה לתלפיות המפריכה את הטענה שהכית את השכנה, רוב האנשים שייחשפו לסיפור יישארו בעיקר עם זיכרון עמום הקושר את שמך למעשי אלימות. ייתכן שתרוויח גרעין תומכים קרוב ומשולהב שיצא לוונדטה נגד העוול שנעשה לך, אבל במאבק התקשורתי הרחב מרוויח הצד היוזם, לא הצד המגיב.
יש פה ביטוי לבעיה עמוקה יותר של מחנה הימין. בתוכנית של נוה דרומי בערוץ i24news יש פינה בשם "מפגש קצוות", שבה היא מתנצחת מדי שבוע עם "השמאלן התורן". לא ניכנס לשאלה מי ניצח בוויכוח, סגנון השאלות, או מי נותן הוראות לעורכי הווידאו. נניח לצורך הדיון שדרומי מעולם לא ניצחה בוויכוח בזכות טיעוניה, אלא רק הודות לתרגילים מלוכלכים. אם כך, מדוע הם ממשיכים לבוא לאולפן שלה?
התשובה היא זחיחות מדהימה. היא ניכרת בפניהם כשהם מתיישבים על הכיסא. בהכללה גסה, אנשי שמאל לא באים מוכנים לדיבייט עם הימין. הם לא מכירים את טיעוניו, ומופתעים מהם כאילו שמעו אותם לראשונה. הם מניחים שבקלות יהדפו את כל שאלותיה מתוקף עליונות ברורה שהם חשים מול ההיא שהייתה פעם בערוץ 14, ואז מגמגמים מול שאלות בסיסיות מאוד בפיד ימין, לו רק היו טורחים להציץ בו.
לעומת זאת, מרתק לראות איך נציגים ימניים ערוכים בהגזמה לוויכוחים מול השמאל. הם מכירים בעל פה את כל הטיעונים, התווכחו עליהם מגיל נוער, בלעו מאות טורי עיתונות שאיתרו כשלים בעמדות השמאל, ומצוידים בדוגמאות היסטוריות שיוכיחו לשיטתם את "הצביעות". הו, הצביעות. הימין תמיד מופתע, כמעט נעלב, מהתעלמותם היחסית של יריביו האידאולוגיים מטיעונים שהוא מפתח במשך שנים. הוא חמוש עד השיניים לקרב שהצד השני לא מגלה בו שום עניין. התוצאה היא מחנה עם מודעות עצמית גבוהה והשפעה תקשורתית נמוכה, שלא מצליח להיגמל מהתמכרותו לעמדת נביא הזעם המתוסכל שאיש לא מקשיב לו, אף שיש לו רוב מוצק בדעת הקהל הישראלית.
בתחילת ימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, עיתונאית שעבדה איתי הציעה לעשות אייטם על דור הצעירים שהתעורר והחל להילחם על המדינה. לרגע לא חלפה בראשה המחשבה שמדובר באייטם עם הטיה פוליטית ברורה. היא הופתעה כששאלתי אותה אם כלי תקשורת מרכזי יכול לעשות אייטם על מסירותו האידיאולוגית של נוער הגבעות, או על דור התקווה של חוסמי הכבישים בהתנתקות. זה לא אותו דבר, אמרה. בימין, ייאמר לזכותו, אין רמות כאלה של חוסר מודעות. אבל חוסר המודעות הזה הוא חומר הגלם של תבניות הסיקור המוטות שמאלה. הנחות הבסיס, עוד לפני שניגשנו בכלל לנושא, הן שמייצרות את זוויות התחקיר, שאלות המראיינים ומסגור השיחה.
במובנים האלה, המהפכה של ערוץ 14 מתעתעת בי ובשכמותי. הצלחתו היא כל מה שתקשורת הימין חלמה עליו במשך שנים, ועליי להודות שהיא הגיעה במקום שבו מנומסים ומתונים יותר נכשלו. עיתונאים כמוני בזים למה שהם רואים על המסך ב־14, אני עדיין חושב שבצדק, אבל עצם העובדה שיש אלטרנטיבה פופולרית לבון־טון התקשורתי בשלט של כל ישראלי היא הישג שאי אפשר לזלזל בו. ובו בזמן, מעבר לגילויי נאמנות מפלגתית וגמישות אידיאולוגית מביכה, ערוץ 14 שותל את הימין עמוק יותר בבור תגובתיות־היתר. למה להשקיע כסף בתוכניות תחקירים, כשהרבה יותר זול להושיב פאנל דברת של חצי שעה על ציוץ של אחד מכותבי ארץ נהדרת בערוץ המתחרה?
הסיכון המקצועי בהצבת מראות אובססיבית הוא שתיתקע עם הפרצוף העקום מול המראה, ברוח אזהרתו של בגין. חלק נכבד מאנשי ערוץ 14 ניגש לעיתונות לא מתוך כבוד למקצוע, אלא להפך – בתחושת בוז עמוק. מתחריהם קנו ביושר חלק מהבוז הזה, אבל בתגובה היו מי שהניפו את דגל "מה שלכם מותר גם לנו מותר", והפכו לראי גרוטסקי של כל חוליי העיתונות הישראלית. האִתרוג, הפוזיציה, המונוליטיות המחשבתית, התיוג האוטומטי של חובשי כיפה – אגפים שלמים במהפכת התקשורת הימנית נראים בדיוק כמו עיתונאי השמאל שהם כל כך אוהבים לשנוא ולבקר.
כשלכל זה מתלווה בוז לסטנדרטים עיתונאיים בסיסיים, וגאווה בעיתונאים שנתפסו מקריאים הודעות פייק בשידור חי או מעתיקים טורי דעה שנכתבו ב־AI, מתבקש לתהות אם אין הצר שווה בנזק המלך. איך שר מאיר אריאל בשיר המקצוע? "עשרים שנים שנאתך הכבושה לרצפה יריקות התיזה / והנה מתברר למרבה הבושה שעכשיו כבר אינך יכול בלי זה".
האמת היא שזו תופעה גלובלית. גם באירופה, בימין האמריקני וביתר שאת הטראמפיסטי עסוקים בבוז ל"תקשורת הליברלית" הרבה יותר משהדמוקרטים עסוקים בהתנגחות בפרסומי הוול־סטריט ג'ורנל. וגם שם כלי התקשורת של הימין נוטים הרבה יותר לכיוון הפובליציסטי. אולי יש משהו בעמדה הימנית והשמרנית שמקשה ליצור תבניות תקשורתיות אלטרנטיביות, ואולי חיבתם ההיסטורית של ימנים לפאתוס הקדוש ולתחושת "אמרנו לכם" גורמת להם לעיסוק מוגבר בהסברה עצמית. אולי הימין מרגיש כל הזמן לא מובן דווקא מפני שהוא מסביר את עצמו בלי הרף.
באופן אירוני, הסקופר הבלתי מעורער של ערוץ 14 הוא העיתונאי ישי פרידמן, שחתום על פרסומים חשובים שלא היינו מקבלים אצל המתחרים. העניין הוא שהוא משמש מעין "כתבנו לענייני שמאלנים". כלומר, התחום שבו תקשורת הימין מצליחה להיגמל מדעתנות־היתר ולהביא חומר עיתונאי של ממש, הוא בביקורת המחנה הנגדי.
יום העצמאות ה־78 הוא הזדמנות לכלי התקשורת של הימין לנתק את כבלי התלות בפרסומים של אחרים, ולצאת לעצמאות אמיתית. להשקיע הרבה יותר משאבים בלחם ובחמאה של העיתונות, בפרסומים בלעדיים, בתחקירים ובכתבי שטח מקושרים. במקום לשקוע בהסברים מנומקים ורציניים היכן טעו גיא פלג ובן כספית, להשקיע בבריאת תבניות של סיקור עיתונאי רציני מזווית ימנית. אין צורך לגדוע את ענף הדעתנות הימנית המפואר, אבל מוטב לגדר אותו במדור הדעות, ולהגביר משמעותית את העיסוק בעובדות. אולי שפה עיתונאית חדשה, עם פחות קללות ויותר חשיפות, תגמול את הציבור הישראלי מהמיעוט שמתבשם מתודעת רוב, ומהרוב שמתחרפן מתודעת מיעוט.