בפוליטיקה הישראלית נדמה שהכל בתנועה. מפלגות מתפרקות, אחרות מתחברות, שמות חדשים עולים, כוכבים ותיקים נופלים, והסקרים הפכו מזמן לחצי רלוונטיים. אבל האמת הפשוטה היא: המפה הפוליטית עצמה כמעט לא זזה. יש תנועה בתוך הגושים, אין כמעט תנועה בין הגושים.

פעם זו מפלגה אחת שמתחזקת, פעם זו אחרת שנחלשת. פעם מנהיג אחד צובר מומנטום, פעם אחר מאבד גובה. אבל בשורה התחתונה, הציבור הישראלי לא באמת מחליף "מחנה" בהיקפים דרמטיים. 

הסקרים האחרונים שוב מצביעים על אותה תופעה: שינויי כוח פנים-גושיים, בלי מהפכה אמיתית במאזן הכללי. כך ,למשל, גם בסקרים מהימים האחרונים הליכוד התחזקה, אבל גוש הקואליציה נותר סביב 51 מנדטים, בלי פריצה אמיתית שתשנה את כללי המשחק. 

פוליטיקה של זהויות

זה קורה כי ישראל כבר מזמן לא מתנהלת רק לפי פוליטיקה של עמדות, היא מתנהלת לפי פוליטיקה של זהויות. אנשים לא שואלים רק מי "צודק" יותר, אלא מי "שייך" יותר. מי מדבר בשפה שלהם. מי נראה כמותם. מי משדר להם תחושת בית. מי פועל על פי הקוד התרבותי שלהם. במצב כזה, לעבור מגוש לגוש זה כבר הרבה יותר משינוי עמדה, זו החלפת זהות - וזה קשה הרבה יותר.

לכן כל מי שמחפש את "הדרמה הגדולה" בבחירות הבאות עלול להתאכזב. יכולה להיות דרמה בתוך המחנות. יכול להיות קרב גדול על ההנהגה. יכול להתקיים מאבק חריף על שאלת המפלגה הגדולה, אבל בלי מנהיג שיידע לדבר מעל פוליטיקת הזהויות, לא נראה תנועה אמיתית במפה.

ומאחר ואנחנו נמצאים בעידן של פוליטיקת זהויות, היתרון המצטבר נמצא בקרב המחנה הלאומי-אמוני. לא רק בגלל ארגון טוב יותר, משמעת פוליטית או אמונה אידיאולוגית - אלא בגלל שהוא הפך, בעיני צעירים רבים, למחנה שמוביל את הרוח.

זה נשמע אולי מופשט, אבל זה הדבר המוחשי ביותר בפוליטיקה. צעירים גדלים לתוך אווירה, שפה, תחושת רוב וטרנד תרבותי. הם גדלים לתוך מה שנראה להם בטוח, חזק, אותנטי ושייך למקום. וכשמחנה מסוים נתפס כמוביל השוק, הוא לא צריך לשכנע כל אחד מחדש בפני עצמו - הוא נהנה מכוח המשיכה של המומנטום. רוב מביא רוב.

מי שמזלזל בזה, לא מבין כיצד תודעה ציבורית עובדת ב-2026, במיוחד אצל צעירים, בוודאי בעידן של רשתות חברתיות, קהילות, השפעה תרבותית והליכה אחרי מה שנתפס כזרם המרכזי, או לפחות כזרם הבטוח בעצמו. 

במקביל, גם הזירה הפוליטית עצמה ממשיכה להציג בעיקר מאבקי הנהגה בתוך המחנות, לא בשורה מנהיגותית חדשה שחוצה אותם. הדיון הציבורי סביב בחירות 2026, למשל, כבר ממוקד לא מעט בשאלה מי יוביל את מחנה השינוי, ולאו דווקא איך שוברים את קווי הזהות עצמם.

לכן השאלה הפוליטית החשובה ביותר כרגע איננה מי יעמוד בראש איזו מפלגה, אלא האם יקום כאן מנהיג שיידע להציע לציבור הישראלי שפה חדשה - שפה שמכירה בזהויות, אבל לא נכנעת להן; שפה שמסוגלת לחבר בין הזרמים השונים, לא לנסות לנהל אותם; שפה שמציעה עתיד משותף, לא רק קמפיין נגטיבי מול הצד השני.

עד שזה לא יקרה, לא נראה כאן מהפך אמיתי. נמשיך לראות רעש, כותרות, קרבות אגו, מהלכים טקטיים, סקרים יומיים ודרמות טלוויזיוניות - אבל, פחות או יותר, את אותה מפה.

ובתוך המציאות הזאת, המחנה הלאומי-אמוני ימשיך לצמוח, לא רק בגלל הפוליטיקה, אלא גם בגלל התרבות, הדמוגרפיה ותחושת הביטחון העצמי. בגלל שהוא מבין משהו בסיסי שהיריבים שלו עדיין מסרבים להבין: בישראל של היום, מי שמוביל את הזהות - מוביל גם את הפוליטיקה.