היעד של ניצחון בעזה, ניצחון אמת, האינטרס הלאומי של ישראל, זוכה לעדנה מחודשת. נפתלי בנט תקף השבוע את הממשלה לאחר פרסום סמליל הוועדה לניהול עזה, המציג את העיט המוזהב, סמל הרשות הפלסטינית: "ממשלת ישראל מאפשרת כרגע הקמת מדינה פלסטינית בעזה... בדיוק כמו לפני 7 באוקטובר, כשהממשלה אפשרה לחמאס להתעצם. הממשלה החלשה הזו נותנת את השלטון בעזה לאויבינו על מגש של כסף".

יש מקום לביקורת על ניהול המלחמה בעזה ועל תוצאותיה, למרבה הצער, אבל לא מהיום: הממשלה צעדה לכל אורך המלחמה בנתיב העסקאות – חטופים תמורת הפסקת הלחימה, נסיגה וסיוע להישרדות האויב העזתי. במסגרת העסקאות הללו עם השטן, הממשלה ויתרה על נכסים אסטרטגיים, נסוגה משטח שנכבש בדם, ואז שילמה בעוד דם עם חידוש המלחמה אחרי שהאויב חידש כוחות והתארגן מחדש.

הממשלה לא החילה ממשל צבאי בעזה, וכך אותתה על כוונתה למסור את השטח לשלטון ערבי ב"יום שאחרי". איפה היה בנט אז? היכן הייתה דאגתו מ"מסירת השלטון בעזה לאויבינו על מגש של כסף"? איפה התחבאה הביקורת על "הממשלה החלשה הזו"?

בנט לא לבד בהתעוררות המאוחרת הזו. הביקורת על הממשלה נשמעת בקול רם מספסלי האופוזיציה, מצד מי שתמכו בכל מאודם בעסקה שהביאתנו עד הלום. הניציות המאוחרת הזו צפויה להתחזק ככל שנתקדם לעבר הקלפיות.

היכן היו גיבורי היום במהלך שנתיים של מלחמה? הם היו ברחובות, קוראים "כולם", "עכשיו", ו"בכל מחיר"; או שהיו ביציע, נזהרים לא לפלוט מילה שעלולה לעלות להם באהדת התקשורת או לקומם עליהם את תנועת המחאה.

עמדתו של בנט היום משמעותה אחת: התנגדות לעסקה, כיבוש הרצועה כולה ושלטון ישראלי בה. כל שלטון אחר, יהא זה שלטון חמאס, הרשות או מצרים, עם קטאר וטורקיה או בלעדיהן, משמעותו מתן "השלטון בעזה לאויבינו", כלשונו של בנט היום. אבל כשזה היה רלוונטי, בנט לא התנגד לעסקה.

מי שהביעו את הדעות הללו בזמן אמת, מי שהפגינו יושר ואומץ לב וחוסן, מי שגילו מנהיגות – הביאו על עצמם מתקפה מופרעת, שלוחת רסן. השרה אורית סטרוק, השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר וחבריהם, שדרשו ניצחון אבל באמת, שביקשו לא "למסור את השלטון בעזה לאויבינו" ולכן התנגדו לעסקת סיום המלחמה – נותרו לבדם.

כינו אותם "אוכלי מוות", "משיחיים" שמבקשים "מלחמת נצח". כל ההקרבה של הציבור שמאחוריהם לא מנעה את הרדיפה שעברו בגין עמידתם על האינטרס הלאומי של ישראל.

איש לא כינה כך את בנט. הוא נשאר מחוץ לזירה, הרחק מהרפש, מהמתקפות האישיות, מהביזיונות. שום נתז בוץ לא הכתים את החליפה שלו. עכשיו הוא נזכר. עכשיו, כשהבוץ יבש, הסכנה חלפה, החטופים בבית והמלחמה נגמרה – עכשיו הוא תוקף את הממשלה על שמסרה את עזה לאויבים. עכשיו באים?

גם היום, יש להדגיש, בנט לא מציע חלופה. "בקרוב נתקן ונחזיר את הביטחון לישראל", חתם את הציוץ שלו השבוע. איך? מה התוכנית של ראש הממשלה לשעבר, השואף לחזור ללשכה? האם היה נוהג אחרת, נמנע מהעברת השלטון בעזה לאויבינו, ומציע כיבוש וממשל צבאי ישראלי? ריבונות והתיישבות? מה הבשורה? אין תשובה.

בעת הזו, בשנת בחירות, ניתוח מהלכי המלחמה והביקורת על הממשלה צפויים ללוות אותנו בעצימות הולכת וגוברת. לכן חשוב לשים לב לסוג הזה של ביקורת בלתי מנהיגותית בעליל. לצד מבקרים הגונים וראויים שביקרו לאורך המלחמה, והיו מוכנים לשלם את המחיר באווירה הציבורית שהייתה פה, וגם היום מציגים תוכנית חלופית סדורה – פוליטיקאים פופוליסטים לא מציעים שום דבר אחר, ולאורך המלחמה לא הסתכנו בהצעה אחרת ואמיצה.

לקראת הבחירות עלינו לערוך הבחנה ברורה בין סוגי הביקורת והמבקרים. מי שמלאם ליבם לשתוק לאורך המלחמה, מי שחששו להביע עמדה אמיצה בסוגיית העסקה והפסקת המלחמה בגלל התקשורת, קפלן או המחאה – הם לא צפויים לפתח עמוד שדרה. מה שהיה הוא שיהיה. מי שנולד מהחומר הנכון, מי שראוי לתואר מנהיג, לא היה יכול לשתוק אז, ולא יכול לשתוק היום.

ישראל זקוקה למנהיגים. יש לנו די פוליטיקאים.