הוא נודע כלוחם עז נפש ומעוטר, כיפה לראשו ושם השם על שפתיו. שמו נישא והיה מוכר מאוד בפיהם של רבים בציונות הדתית, שהיו משוכנעים שלא קידמו אותו רק בגלל אמונתו והמגזר שהוא משתייך אליו.
הוא היה מפקד חטיבת גבעתי, השתחרר בדרגת תת־אלוף, ולאחר צינון הוצע לו לעמוד בראש הרשימה של הציונות הדתית לכנסת. אחרי כהונה כחבר כנסת ושר במשך שש שנים, ואחרי סכסוכים בתוך המפלגה וניסיון שלא הושלם להתמזג בליכוד, אפי איתם פרש מהחיים הפוליטיים. במפד"ל התבדחו אז במרירות: "חשבנו שהגיע המשיח, ולא הבנו שאנחנו החמור".
זה לא מקרה שהסיפור הזה נשמע לכם מוכר. קווי הדמיון בין עופר וינטר לאפי איתם משיקים בנקודות רבות, והשאלה היא רק אם אחריתו הפוליטית של וינטר תהיה דומה או מוצלחת יותר – אם תהיה בכלל.
הכי מעניין
ניסיון העבר, ולא רק במקרה של איתם, מלמד שהצלחה בשדה הקרב לא מבטיחה הצלחה גם בשדה הפוליטי. אם כבר, הסטטיסטיקה מנבאת כישלון די ודאי. על אצבעות כף יד אחת תוכלו למנות את מספר הקצינים הבכירים שהצליחו לקדם בשדה הפוליטי את הערכים שהם מאמינים בהם, לשרוד למשך זמן, להותיר חותם ולא להישכח אחרי כמה שנים.
פוליטיקה היא מקצוע שמצריך ידע, תכונות מסוימות והיכרות עם כמה זירות - המשפט, התקשורת, הכלכלה ועוד. אבל הפערים בין הצבא לאזרחות לא מסתכמים בזה. בצבא יש היררכיה מסודרת ופקודות שיורדות מלמעלה למטה. באזרחות, בפוליטיקה או בעסקים צריך לשכנע, לגייס תמיכה, לוותר על משהו אחד כדי להרוויח משהו אחר. בצבא יש אחדות מטרה וכולם מגויסים אליה. באזרחות האינטרסים מנוגדים, לרוב גם בתוך המפלגה.
למרות כל ההבדלים האלו, לא מעט קצינים בכירים - שהתרגלו לפקד על עשרות אלפי חיילים ולגלגל תקציבים של מיליארדים - משוכנעים שמקומם הטבעי באזרחות צריך להיות בפוליטיקה, והם לא יכולים "סתם" להיבחר לכנסת. רבים מהם רואים בדרגה שהגיעו אליה מעין הוכחה שהם לא צריכים תקופת התלמדות. כמו אפי איתם, בני גנץ וגדי איזנקוט, הם מיד דורשים את המקום הראשון או לפחות את תפקיד השר הבכיר אף שלא עברו אפילו טירונות בסיסית, ועוד לפני שהם יודעים איך מגיעים מהחניון בכנסת למזנון החלבי ובאיזה יום מגישים את השאילתות.
בשנתיים האחרונות נפוץ לקרוא ולייחל שכל חברי הכנסת ילכו הביתה. הרצון לראות דם חדש ורענן ברור וצודק, אבל באיזה תחום בחייכם הייתם מוכנים שטירון שהרגע נכנס לתחום ידאג לכם? הייתם מניחים לסטאז'ר לנתח אתכם? הייתם רוצים לתת למי שהרגע סיים את בחינות הלשכה לייצג אתכם בתיק פלילי? אפילו במסעדה תעדיפו שישרת אתכם מישהו שכבר מכיר את התפריט בעל פה.
רק בפוליטיקה אנחנו מוכנים שטירונים גמורים בתחום ינהלו את חיינו ויקדמו את השקפת עולמנו. נכון שהפוליטיקה היא לפעמים מכוערת, אבל המנהג הישראלי להתייחס אליה כאל מקצוע בזוי הוא בין השאר הסיבה לכך שאנחנו מזלזלים בניסיון ובידע ומעדיפים מטאטא חדש, גם אם הוא בוודאות פחות טוב. אם הייתי צריך לקדם הצעת חוק או תוכנית כלכלית, והייתי יכול לבחור את מי שיעשה את זה, הייתי מעדיף את בנימין נתניהו על פני גנץ, את משה גפני על פני טל רוסו, ואת בצלאל סמוטריץ' על פני רפי פרץ.
אינני מכיר את וינטר אישית. משמיעת דבריו ומקריאת קורות חייו אפשר בהחלט להתרשם שהוא ערכי, אמיץ ומוכשר, שפיו וליבו שווים, ושטובת הכלל לנגד עיניו. אני כמובן מברך ושמח על הצטרפות של אדם כזה לכנסת, אבל הצנחה למקום הראשון היא לא הדרך.
לא יחסר מכבודם של אלופים ורמטכ"לים אם יתחילו את דרכם כחברי כנסת מן השורה - יגישו הצעות חוק ושאילתות, יפקחו על עבודת הממשלה בוועדות, ויעשו את העבודה השחורה, שלא זוכה לכותרות ענק או לתקציבי עתק. בדיוק כמו בצבא, כל גנרל מתחיל כטירון, מסיים מסלול ורק אז עולה בדרגות.
נכון, זו דרך פחות נוצצת ומהירה. אולי גם קצת תמים לחשוב שמי שיכול להיות במקום הראשון יבחר להיות במקום הרביעי - אבל זו הדרך הנכונה והצודקת. אם יש קצין שמבקש לעשות פוליטיקה אחרת ומקצועית, הרי שזו הדרך.