בשעה שדברים אלה נכתבים, "הפגנת המיליון" נגד הגיוס, ההפגנה המתוכננת על ידי אחיי, בני עמי, בניהם של אברהם יצחק ויעקב, שותפיי לאמונה בא־ל שהתגלה לאברהם אבינו כמסופר בפרשת השבוע, עדיין לא נתקיימה. ההפגנה הזאת, ההפגנה למען חטא ועוול נוראיים, למען סכנה קיומית למדינה, עדיין לא יצאה אל הדרך, אך אני כבר חש שהגוף רועד, ורגשות של חרדה, כאב, בושה וחשש מציפים אותי, ואני מתפלל ומקווה שאיני היחיד שאלו תחושותיו.

חרדה. חרדה לקיומה של המדינה שלנו, מדינה שבעזרת א־לוהי ישראל היא המגינה היחידה של העם היהודי מול אויבים ושונאים רבים כל כך. מדינה שמוגנת רק על ידי חלק מהעם, על ידי חלק קטן מדי, על ידי קומץ בעלי תחושת אחווה, שותפות ואחריות. קומץ שלא יצליח לגייס מיליון איש לשום הפגנה. קומץ שהסכים לפגוע בנוחות שלו, בזוגיות שלו, בהורות שלו, בפרנסה שלו ובלימודים שלו, בין אם בקודש ובין אם בחול. חלק מאנשי הקומץ הזה הסכימו למסור גם את הנפש, כמו בני אלחנן הי"ד וכמו אמִתי גרנות הי"ד, בנו של האפיקורוס שאין לצרפו למניין, כך על פי דעתו של אחד ממובילי "הפגנת המיליון". זוהי חרדה קיומית, ממשית. החברה החרדית, שבחסדי השם ובזכות מדינת ישראל, הפכה להיות גדולה ומשמעותית כל כך, עדיין מפחדת מכל שינוי קל באורח חייה, ובאמת יש לחרוד חרדה אמיתית לגורלה של חברה שכל תזוזה מינימלית וכל עדכון בחייה ירסקו אותה, לפחות לטענתם של חלק ממנהיגיה.

כאב. כאב על כך שבני הישיבות של העולם החרדי חוששים שמא עזרה למדינה היהודית, שניצבת מול אתגרים וסיכונים ממשיים ומיידיים, תערער את אמונתם. כאב בגלל חוסר האמון של החברה החרדית. חוסר אמון שמתבסס על ניסיון אמיתי בחלקו. חוסר אמון שגורם לכך שגם אם נעבוד יחד למען המשימה הקדושה שבמסגרתה כל חייל חרדי שיתגייס ישמור על יראת השמיים שלו ועל אורחות חייו – החשש לא יתפוגג. כאב על מה שמונע מהם להיחלץ ולסייע למדינה בעת מצוקתה, אותה מדינה שתמיכתה בעולם הישיבות הביאה אותו לשגשוג שכמוהו לא היה מעולם. כאב על כך שמדינת ישראל, בהחלטותיה, דוחפת את ראשי הישיבות להתנגד לגיוס תלמידים שאינם לומדים, כשהיא משלמת מכיסה על כל תלמיד. כן, במציאות שבה כל תלמיד ישיבה שמתגייס מפחית מתקציב הישיבה, מדינת ישראל מעודדת ראשי מוסדות לרשום כמה שיותר תלמידים, גם אם הם אינם לומדים בפועל, רק כדי לקבל תקציב.

בושה. בושה על חלק מהמפגינים שלימוד התורה שלהם רחוק מהציווי "והגית בו יומם ולילה", שאנחנו פוגשים אותם בהמוניהם ברחובות ובפיצוציות, ברחבי הארץ ובחו"ל. משנתם סדורה: נקבל ככל שנוכל, ונתחמק מנתינה ככל שנצליח. פה ושם מגיעים הניכור שלהם וזחיחות הדעת שלהם עד כדי חוסר טאקט. מול עיניי עומדת תמונת "חרדי" מחלל השם וכבוד התורה, כמו ההוא שהסביר בתקשורת שהוא איש עסקים, ושאלו היוצאים למילואים עושים זאת בשביל להרוויח כסף. אני שומע אמירות כאלו פעמים רבות. רבות מדי.

חשש. יש לי התנגדות עמוקה לחוק הגיוס המוצע. התנגדות שבראש ובראשונה היא תורנית, ערכית וציונית. החוק הזה פוגע בערכי היסוד של תורת ישראל, ובערכי היסוד של מדינת ישראל. הוא פוגע בערבות ההדדית, באחריות הלאומית, באהבת האחים, בשוויון בנטל, בהגנה על הארץ. יש לי חשש גדול שהחוק הנורא הזה יצליח. חשש שמא חסרונותינו עלולים לייצר חוק שהוא גם עוול מוסרי וגם סכנה קיומית. חוק שדגל שחור מתנוסס עליו מכל כיוון ומכל בחינה. חשש שמא הערך העליון הזה, של התורה המְצווה על יציאת חתן מחדרו וכלה מחופתה כאשר נרצחים יהודים בהמוניהם, יובס. חשש שמא ערכיה של מדינת ישראל - השותפות, האחווה, עזרת ישראל מיד צר, והצורך לעשות את העולם הזה טוב יותר - ינוצחו. וכן, חשש שמא העקרונות הגדולים יירמסו בגלל השיקולים הקטנים. חשש שמא נוותר על הערכים הקדושים שלנו למען שימור הקואליציה, זו העכשווית מסיבותיה שלה היום, וזו העתידית מסיבותיה שלה מחר. חשש שמא המחלוקת בין מצדדי ה"רפורמה" מזה, לבין מתנגדי "ההפיכה המשפטית" מזה, תמנע שיתוף פעולה מוסרי וציוני, תחבל בהגנת מדינת ישראל מנימוקים שונים, חשובים ככל שיהיו, ותפגע בעצם קיום המדינה היהודית. חשש שמא מדינת ישראל – קיומה וערכיה - ייפגעו בגלל ההתמקדות האמוציונלית בשאלה הרדודה אם רק ביבי או רק לא ביבי. חשש כי העיסוק המקטב בשנאה ימנע את האיחוד המתבקש סביב העם והמדינה. חשש קטן ומגזרי לגורלה של מפלגה שהצבעתי בעבורה, מפלגה שלא מצליחה להחליט באיזו דרך תפגע פחות במדינה, ונוקטת מדיניות מעורפלת ובלתי ברורה שמועילה כעת רק לדבר אחד: להוריד את עצמה מתחת לאחוז החסימה.

הציבור הציוני־דתי שילם במלחמה הזו מחיר נורא בשל מסירותו וערבותו לעם ישראל, בעוד נציגיו מעבירים שלא מדעתם מסר מבלבל ומחריד: קריסת ביתם ומטה לחמם של המשרתים, סבלן של נשות המילואים, דמעות האימהות המתפללות לשוב ילדיהן, וכאבם השותק של האבות – כל אלה אינם אלא "מחיר נסבל" למען המשך השלטון הפוליטי והרחבת ההתיישבות. זו לא רק טעות פוליטית. זו פגיעה מוסרית שתשאיר צלקת לדורות.

יש שמגדירים את התמיכה בחוק המונח כעת על השולחן בשם "שיקול פוליטי". נבחרי ציבור מסבירים כי למען ההישגים הגדולים של הממשלה בתחום ההתיישבות, כדאי לשלם את מחיר ההשתמטות. הם רואים בכך עסקה הכרחית, "מחיר סביר" בעבור האפשרות לאשר עוד יישוב ועוד היתר בנייה. ואכן, אין לכחד – הממשלה הזאת הביאה הישגים של ממש, אפילו היסטוריים, למפעל ההתיישבות. אני מאמין בכל ליבי במפעל הזה, אהבתי אליו עלתה למשפחתנו במחירים כבדים, ובשנים האחרונות זכיתי לתרום בכוחותיי הדלים להקמת שכונות חדשות ובתים חדשים על אדמת יהודה. דווקא מתוך אותה אהבה – אינני יכול לשתוק. כי בחוק ההשתמטות טמונה סכנה עמוקה, לא רק לחוסנו של צה"ל, אלא לעתיד ההתיישבות עצמה.

ההתנתקות לימדה אותנו לקח מר: גם כאשר כל טיפה של היגיון ושכל ישר מבקשת לתמוך במפעל ההתיישבות, אם המפעל הזה נתפס בעיני רוב הציבור כמפעל המבטא רק אינטרס מגזרי – הוא הופך לפגיע ושברירי. ראינו כמה קל להרוס יישובים כאשר הציבור הרחב אינו רואה בהם הכרח לקיומו ולשגשוגו של המפעל הציוני, אלא תוצר של קבוצת לחץ פוליטית הדואגת אך לעצמה ולערכיה. אם מפעל ההתיישבות ייתפס ככזה שנבנה על בסיס דילים המוכנים להקריב את הציבור המשרת והלוחם לטובת המשך השלטון - הוא יאבד את הלגיטימציה הציבורית שבסופו של דבר מגינה עליו.

אם נפנה עורפנו לציבור הציוני הרחב, המשרת והלוחם, ותשתנה דעת הקהל, אותם שנבגדו היום לא יהססו מחר להיכנע לקבוצות הלחץ בקצה המחנה שלהם וישלימו עם הרס ההתיישבות כ"מחיר נסבל". עשייה שנבנתה על אדישות מוסרית לשם שלטון פוליטי, עלולה גם להיחרב ביתר קלות באדישות מוסרית לשם שלטון פוליטי. בבוא היום, לא נבין כיצד אחינו מתכחשים ללקחי העבר ומקשים את ליבם לחורבן הבתים שבנינו. כל אשר נוכל לעשות אז הוא לחזור ללקחי אבותינו, עת שילמו את מחיר מכירת אחיהם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת".

היום המפלגה שלנו תשתף פעולה עם החרדים ותוותר להם על הגיוס כדי לשמור את הקואליציה שלה. מחר יהיו אלה מנהיגי האופוזיציה והמחאה הנוכחיים שינהגו בדרך הזו, כדי להדיח את "ממשלת ההרס והחורבן" ואת "שלטון המשיחיסטים" וכדי לקדם את הערך העליון מכולם: "רק לא ביבי". יש לי חשש גדול שהברכה שיצאה מהמלחמה המקוללת הזאת – ברכת האחדות והערבות ההדדית – תיעלם בערפל הפגיעה בערכי האחווה הישראלית הבסיסית.

תקווה. את כל החולשות שלנו ראו סינוואר ונסראללה בבוקר היום הנורא ההוא. בערבו הם גילו עם ישראל אחר. עם של אנשים שאותם לא הכירו. יכול להיות שההפגנה נגד הגיוס - ההפגנה שהיא נגד התורה ונגד המוסר ונגד השותפות ונגד הרעות - תהיה ממש ממש גדולה. אבל התורה והמוסר ואהבת העם ואהבת הארץ - גדולים הרבה יותר.

בני קלמנזון, אביו של אלחנן, דודם של פדיה ושלומי מרק, וגיסו של מיכי מרק, ה' ייקום דמם. איש רגיל שאוהב את עם ישראל