הבחירות הבאות כבר מסתמנות באופק, ובקואליציה שוקלים להוריד את אחוז החסימה. מאחורי המהלך עומדים שיקולים פוליטיים ציניים, אבל דווקא כאן עשויה להסתתר הזדמנות אמיתית: רענון המערכת הפוליטית אחרי עשורים של קיפאון. אם יש רגע נכון לשינוי – זה הרגע.

כבר שנים הפוליטיקה הישראלית נמצאת במבוי סתום. השיח הציבורי מתמצה בשאלה "רק לא ביבי או דווקא נתניהו". מועמד חדש לא נשאל מה דעתו על כלכלה, ביטחון, חינוך או יוקר המחיה – אלא קודם כול אם ישב עם בנימין נתניהו. הפוליטיקה הישראלית הפסיקה לעסוק במה שמעסיק את הציבור באמת.

אזרחי ישראל מתעניינים גם בנושאים אחרים: הביטחון, הכלכלה, ביטחון הפנים, המשילות, הדיור, החינוך, התשתיות. אבל המפה הפוליטית מתחלקת לפי אותו המפתח כבר שלושים שנה.

את המפתח הזה מחזיקים חמישה אנשים שקובעים כיצד נראים 70 אחוזים מהפוליטיקה הישראלית: בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, אריה דרעי, משה גפני ויאיר לפיד, שהרבה לפני שנכנס לפוליטיקה השפיע עליה באמצעות העיתון. כולם מסתובבים באותם החדרים מאז שנות התשעים, רובם עומדים בראש מפלגות שבהן הם מחליטים מי ייכנס לרשימה ומי יודח. הנאמנות מופנית לראש המפלגה, לא לציבור.

המערכת הזאת מתנהלת כמועדון סגור, כחדר דירקטוריון שבו 5-7 מנהלים בכירים, ולא כמו דמוקרטיה תוססת של 120 נציגים. קרטל פוליטי מרכיב את הכנסת מלמעלה, ומחליט במה עוסקים ועל מה מדברים. כמו כל מונופול, הפוליטיקאים הוותיקים לא מעוניינים בתחרות ולכן חוסמים אותה. בכלכלה קוראים לזה "חסמי כניסה".

הדרישה לאחוז חסימה של 3.25 אחוזים מהקולות, כארבעה מנדטים, היא בדיוק כזאת. היא לא מגבירה משילות, אלא שומרת על הקרטל הפוליטי, ומונעת כניסה של קולות חדשים ורעננים.

כשרבות מהמפלגות הן למעשה גופים המנוהלים בידי איש אחד, הדרך היחידה להציב חלופה לממסד הפוליטי הוותיק היא להקים מפלגה חדשה ולאתגר את הקיימות. אם מתמודדים נוספים יקבלו קולות חדשים, יציגו אג'נדה חדשה ויפגינו הישגים – הם יצליחו. ראשי המפלגות יודעים זאת, ומנסים לשמר את המצב הקיים.

גם השמות החדשים לא באמת חדשים ולא באמת מחדשים, אלא מסתדרים בקווים הישנים - נפתלי בנט, בני גנץ, גדי איזנקוט. הניעור שהמערכת צריכה לא יגיע מהם, אלא מקולות חדשים שמעלים נושאים מרעננים, ולא מחויבים למערכת הישנה. הציבור בישראל, במיוחד אחרי השנתיים האחרונות, צמא לחלופה ומחפש שינוי. אבל השינוי הזה לא יבוא מהקרטל הפוליטי שמושל פה בכיפה כבר עשורים.

במפה הפוליטית אין היום מי שמערער על המונופול הזה, כי אחוז החסימה מחייב פוליטיקאים חדשים ליישר קו עם הקיים או להיבלע במפלגה קיימת ולהפוך לחיילים של המנהיג. רעיונות חדשים, קולות מהשוליים, עמדות שרווחות בציבור אך לא בפוליטיקה – כל אלה נחסמים מראש. חשבו למשל על מפלגה של חרדים שמעוניינים בשילוב בחברה הישראלית ובפתרון אמיתי לבעיית הגיוס. יש ביקוש לדבר כזה, אבל מישהו צריך לפרוץ את הדלת. ארבעה מנדטים כאלה לא יהיו, אבל אולי אחד או שניים. יש גם ביקוש למפלגה שעוסקת רק ברפורמות כלכליות ליברליות, כמו אלה שמוביל חביאר מיליי בארגנטינה. זה לא הנושא הראשון במעלה, אבל יש כנראה 2-3 מנדטים שזה הנושא המרכזי שלהם. מפלגות חדשות שבנויות סביב סוגיות, ולא סביב אנשים, יכולות להכריח את הקרטל הפוליטי להתחיל לעסוק במה שמעניין את אזרחי ישראל - ולשנות את השיח הפוליטי כולו.

איך אחוז החסימה הגבוה קידם משילות? בשש השנים האחרונות חוותה המערכת הפוליטית חמש מערכות בחירות, שרובן רק משחק של כיסאות מוזיקליים בין אותן המפלגות ואותם הפוליטיקאים. מערכת הבחירות הבאה צפויה להיות תקועה לא פחות. השיטה הזאת מתמרצת רמייה המונית של המצביעים או התבוססות בעקרונות שלא רלוונטיים לציבור. אף אחד לא מדבר עניינית.

כל עוד המערכת הפוליטית מתחלקת לפי קווי "רק לא ביבי" ו"דווקא נתניהו", לעולם לא נצליח להיחלץ מהמבוי הסתום. כדי להציב חלופה אמיתית צריך לאפשר תחרות. מפלגות חדשות עם סדר יום, לא עם שם של אדם; כניסה של קולות קטנים שיטרידו את השקט של הקרטל; פוליטיקה שבה המצביעים תומכים ברעיון ובסדר יום, ולא רק ברע במיעוטו, מתוך פחד לזרוק קולות לפח. הורדת אחוז החסימה לא תפתור הכול, אבל היא תפתח את השער לעוד אפשרויות.