נתניהו שלח את בועז ביסמוט להעביר חוק גיוס בכאילו, שֶׁיְּרַצֶּה את החרדים ויחזיר אותם לממשלה. נימוקו עימו: ראש הממשלה רוצה לדחות את הבחירות ככל הניתן, כדי למצות את האפשרות להרחיב את הסכמי אברהם. גם את ההיגיון של סמוטריץ' אי אפשר לדחות בקש: מפלגתו קיבלה תפקידי מפתח בממשלה, בחלון הזדמנויות מושלם שבו מכהן הממשל האמריקני הראשון אי־פעם שאיננו מתעניין בנעשה ביו"ש. תופעת הטבע הנדירה הזו יוצרת הזדמנות היסטורית, חד־פעמית אולי, להתקדמות מעריכית בהתבססות היהודית באזורי לב הארץ. מסקנתו היא שהברית עם החרדים היא מחיר נסבל, והוא מסביר לכולם שממילא אין אפשרות אפקטיבית לגייס חרדים כי "אי אפשר לגייס ציבור שלם בכוח".
בנט, גנץ, ליברמן ולפיד מחרימים את נתניהו ומאלצים אותו לשתף פעולה עם החרדים. הם מודעים לבעיה, אבל אובססיית "רק לא ביבי" גורמת להם לחבל קשות באפשרות לפתור אותה. דה־פקטו, התנהלותם מניחה שמחיר שיתוף הפעולה הפוליטי עם החרדים הוא מחיר נסבל.
האומנם מחיר נסבל? האומנם ישראל תוכל לשרוד כמדינה יהודית ודמוקרטית חזקה ומשגשגת בלי שינוי מהותי בחוזה מול החרדים? זו השאלה הלאומית החשובה ביותר המונחת לפתחם של מקבלי ההחלטות.
הכי מעניין
עימותים בין שוטרים לחרדים במהלך הפגנה נגד גיוס חרדים לצה"ל, בשכונת מאה שערים, ירושלים | צילום: נועם רבקין פנטון- פלאש 90
כמי שרואה עין בעין עם סמוטריץ' את חשיבות המשימה הלאומית ביו"ש, ועם נתניהו את החשיבות של הרחבת הסכמי אברהם, אני סבור שהפוליטיקאים הציונים מימין ומשמאל אינם מתמודדים עם השאלות הללו בכנות ובאומץ, ובעיקר – אינם מתייחסים לעובדות ולנתונים. בלי תשתית עובדתית אי אפשר לנהל דיון רציני על מדיניות לאומית, אלא רק להשתכשך בסברות כרס והשקפות במשקל נוצה.
נפתח במספרים. הנתונים שאציג כאן מתבססים על שורה של מקורות ובהם המכון למחקרי העם היהודי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחקריו של הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה־פרגולה, פורום קהלת, משרד האוצר, מרכז המחקר של הכנסת, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.
על פי התחזיות, בעוד כחצי יובל כל ישראלי רביעי יהיה חרדי. עשור וחצי לאחר מכן, כל ישראלי שלישי יהיה חרדי. כבר היום, כל תלמיד רביעי במערכת החינוך הוא חרדי. מאחר ששיעורם הנוכחי של החרדים באוכלוסייה עומד על 14% בלבד, קשה לדמיין את השינוי הדרמטי שמדינת ישראל תעבור בעקבות התמורה הדמוגרפית הזו. אגב, זהו שיעור המינימום. ישנה אפשרות לא מבוטלת ששיעורם היחסי יגדל במהירות רבה יותר כתוצאה מירידה נרחבת של חילונים ממעמד הביניים היצרני.
מבחינה כלכלית, החרדים מהווים נטל כבד על שאר הציבור: על פי נתוני 2024, משפחה חרדית ממוצעת מקבלת מהמדינה 5,000 שקלים בחודש (בקצבאות, חינוך, בריאות, רווחה והנחות בשירותים) יותר ממה שהיא משלמת במיסים. מנגד, משפחה יהודית לא־חרדית משלמת 7,000 שקלים יותר משהיא מקבלת. זהו פער חודשי של 12,000 שקלים, שבמסגרתו המשפחות הלא־חרדיות מממנות את המשפחות החרדיות. בעמודת ההכנסות של המדינה: משק בית יהודי לא־חרדי משלם פי 3 תשלומי חובה (מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות) ממשק בית חרדי.
שיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה של הגברים החרדים הוא הנמוך מכל קבוצות האוכלוסייה בארץ – 54% בלבד לשנת 2024; בשל פערי ההשכלה, גם הפריון של החרדים שכן עובדים נמוך מאוד – גבר חרדי מרוויח בממוצע בחודש 49% מגבר יהודי לא־חרדי. אצל נשים חרדיות שיעור ההשתתפות בשוק העבודה גבוה, אולם גם אצלן הפריון נמוך – ב־2024, אישה חרדית השתכרה בממוצע 67% מאישה יהודייה שאיננה חרדית.
אגב, אחת הבעיות עם החרדים היא שקשה מאוד לנהל מולם שיח ענייני על סוגיית השוויון בנטל הכלכלי, פשוט משום שהם מסרבים להכיר במציאות. 46 אחוז מהחרדים משוכנעים שהם תורמים לכלכלה בדיוק כמו כל היתר, ו־26 אחוז סבורים משום מה שהם תורמים אף יותר מאחרים. 20 אחוז נוספים טוענים שאין משמעות לנתונים מאחר שהחרדים תורמים למדינה תרומה רוחנית אלטרנטיבית.
לא רק חרדים מן השורה חיים בלה־לה־לנד. גם ח"כ משה גפני, שאמור להכיר היטב את המספרים בשבתו כיו"ר ועדת הכספים, הצהיר כי "כמעט בכל תחום הציבור החרדי מקבל פחות או שאינו מקבל כלל, אף שבמיסים העקיפים הציבור החרדי משלם יותר עקב היותו בעל מספר נפשות גבוה ממשפחה ממוצעת". על פי נתוני פורום קהלת, הקביעה הזו פשוט לא נכונה. בכל אחד מסוגי המיסים העקיפים, המשפחה החרדית משלמת פחות מכל היתר.
רבים רוצים לספר לעצמם ש"השינויים מתרחשים לאט". כבר בשנת 2011 הכריז אריה דרעי שאלפי החרדים האקדמאים יוצרים "שינוי עצום, כבר עכשיו הוא מתחולל". כלכלנים דיברו על "מגמה של השתלבות בשוק העבודה ורצון לצבור השכלה, תנו לדברים האלה זמן". אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה הכריז ב־2014 כי "השינוי שחוללו המסגרות ללימודים אקדמיים בתוך החברה החרדית נראה בלתי הפיך. השכלה גבוהה שהייתה שנים רבות טאבו בעולם החרדי, הפכה למסלול מקובל".
ח"כ משה גפני | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
בפועל, נתוני עשרים השנים האחרונות סותרים את הטענה הזו. שיעור התעסוקה לאורך השנים עלה קלות בלבד, והפריון של הגברים החרדים העובדים דווקא צנח. המצב הכללי איננו משתפר אלא מחמיר, ואין שום אינדיקציה לשינוי במודל הכלכלי החרדי. הם לא מעוניינים לשנות אותו, והמדינה לא נוקפת אצבע כדי לדחוף אותם בכיוון הזה.
הכשל מתחיל בהיעדר השכלה רלוונטית לשוק התעסוקה: 4.5 אחוזים בלבד מהילדים החרדים לומדים בחינוך ממלכתי־חרדי, הכולל לימודי ליבה מפוקחים ומבחני מיצ"ב; כתוצאה מכך, רק 3 אחוזים מהגברים החרדים זכאים לתעודת בגרות; 2 אחוזים ניגשים לפסיכומטרי; 8 אחוז נרשמים לתואר אקדמי; 47 אחוז ממי שהתחילו לימודים אקדמיים נושרים בדרך כי אין להם כלים להתמודד עם דרישות הלימודים; רבע מהאקדמאים החרדים שסיימו את התואר למדו חינוך והוראה בסמינרים חרדים, והם חוזרים כמורים למוסדות שאינם מלמדים ליבה; 4% בלבד מהגברים האקדמאים מגיעים להייטק.
דו"ח מבקר המדינה האחרון מסכם: "שיעור ההשתתפות הנמוך של האוכלוסייה החרדית בשוק התעסוקה מאט את ההתקדמות הכלכלית של המשק. שיעור הלומדים נותר ללא שינוי מהותי, על אף הפעילות להגדלת היקף האוכלוסייה החרדית שלומדת במוסדות להשכלה גבוהה".
הכרת המציאות הדמוגרפית לאשורה היא קריטית להבנת המשמעויות: כאשר כל ישראלי שלישי יהיה חרדי, הנטל על כתפי האוכלוסייה היצרנית יכבד באופן מעריכי, וההגירה השלילית של חילונים משכבות חזקות תתגבר. כדור השלג יהפוך את ישראל למדינה חלשה וענייה, שהסיכוי שלה לשרוד צבאית וכלכלית במזרח התיכון הקשוח יקטן מאוד. נתניהו וסמוטריץ' מתכחשים לכך ששינוי החוזה הכלכלי מול החרדים איננו פריווילגיה אלא כורח לאומי קיומי, ומפלגות המרכז־שמאל תקועות באובססיית "רק לא ביבי" ומפקירות את המדינה.
לא ייתנו, לא יקבלו
מכאן לאתגר הביטחוני: נטל המילואים העצום שהמלחמה יצרה, גורם לצה"ל להוריד סטנדרט מבצעי בחלק מהגזרות. בגבולות מצרים וירדן אין מספיק לוחמים, והברחות התחמושת מאיראן ליו"ש חוגגות. הסטנדרט המבצעי הנמוך מסכן חיי אדם במישרין.
צה"ל זקוק לכ־15 אלף לוחמים נוספים כדי לעמוד במשימותיו, וגם כדי להציל את מערך המילואים מקריסה. זה בערך גודלו של מחזור הגיוס החרדי, המאגר המרכזי לגישור על הפער העצום בצרכים. יחס העלות־תועלת יוצא דופן: גיוס של גדוד חרדי סדיר אחד, ישחרר כ־13 גדודי מילואים מתעסוקה מבצעית שנתית ארוכה ותובענית ויאפשר להם לחזור לעבודה יצרנית במשק. בפועל, רק כ־8 אחוזים מחייבי הגיוס במגזר החרדי מתגייסים, לרבות שלב ב' ומתגייסים לאפיקים טכנולוגיים.
לוחמי מילואים בגבול לבנון, ארכיון | צילום: דובר צה"ל
הסנטימנט האופטימי גורם לנו לחשוב שהתהליכים הרצויים יתרחשו מעצמם ובלי הפרעה, אבל הנתונים מספרים סיפור אחר: בשנת 2000, כ־20 אחוזים מחייבי הגיוס קיבלו פטור. שיעורם הנוכחי המריא ל־36 אחוזים, שכמחציתם חרדים. בשורה התחתונה, שיעור הגיוס לא גדל; שיעור הפטורים גדל עם הגידול בחברה החרדית; הפוליטיקאים החרדים נחושים לקדם חקיקה שתעגן את הפטור, ואינם מגלים שום נכונות למודלים שונים של שירות, גם לא חלקי.
האם זו בעיה קבועה מקום המדינה? ממש לא. רבים לא זוכרים, אבל עד שנת 1978 רוב הצעירים החרדים התגייסו. בשנת 1970 למשל, 70 אחוזים מחייבי הגיוס החרדים התגייסו; בשנת 1977 התגייסו 60 אחוזים מהם. למצב הנוכחי אחראי הליכוד. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון, הגיעו אליו הרב שך והאדמו"ר מגור ודרשו ממנו להוריד את מכסות הגיוס כתנאי להצטרפות לממשלה. בגין לא הבין את המשמעות של הבקשה ונעתר לה.
האם מצב החירום הלאומי שנוצר בשבעה באוקטובר שינה את דעתם של החרדים? האם ברגע האמת, הסולידריות ניצחה את הבדלנות? סקר מקיף שנערך לאחר פרוץ המלחמה גילה ש־87 אחוזים מהחרדים מתנגדים להחלטה שלפיה "יוסכם מראש שבגלל מצב החירום, בשלוש השנים הקרובות החרדים יגויסו בהוראת שעה, ואחר כך יחזור ההסדר הקיים של פטור מטעמי תורתו אומנותו"; 73 אחוז התנגדו להחלטה על "מכסה מסוימת של חמשת אלפים חרדים שיגויסו והשאר יוכלו ללמוד"; 65 אחוז התנגדו אפילו לכך ש"חרדים יעברו הכשרה של כמה שבועות בצה״ל ואימונים מדי כמה חודשים לריענון, אבל יגויסו לשירות בפועל רק במצב חירום".
המסקנה העגומה היא שיום הדין של מדינת ישראל, המלחמה הנוראה והקשה מאז מלחמת השחרור – לא שינה את עמדתו הבסיסית של רוב הציבור החרדי.
בשוליים יש ניצנים של שינוי חיובי. חטיבת חשמונאים נקראת חטיבה, אך בפועל היא קטנה יותר מגדוד. היא גייסה שתי פלוגות למחזור הראשון, ואף שחלק מהחיילים הם מרקע חרד"לי, זו התחלה חשובה; תוכניות כמו "קודקוד", המיועדות לחרדים שמתגייסים ללא מדים להייטק צה"לי, גדלות משנה לשנה, וחשוב לתמוך בהן ולהרחיב אותן. אבל במספרים הגדולים, הפערים עדיין עצומים.
מקבלי ההחלטות חייבים להביט על המציאות בצורה מפוכחת: שיעור החרדים ימשיך לעלות בקצב מהיר; אין ולא צפוי שום שינוי מהותי בהתנהלות החברה החרדית – לא בתעסוקה ולא בגיוס; לאורך הזמן הנטל על החברה הישראלית ילך ויגדל, הן הביטחוני והן הכלכלי; הנטל הכרוך בסבסוד המשפחות החרדיות יעלה לשיעורים גבוהים מאוד, מה שיחייב העלאת מיסים; איכות השירות הציבורי בישראל תצנח בטווח הארוך, ואוכלוסייה שאיננה נחושה אידאולוגית כמו הציונות הדתית תחפש איך לברוח מפה. ואגב, לתשומת ליבו של סמוטריץ': אם ישראל תיחלש, גם ההתיישבות ביו"ש תיחלש.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' | צילום: לירון מולדובן
האם התרחיש הזה, שכל הנתונים והמספרים מובילים אליו, איננו איום קיומי על עתידה של מדינת היהודים? האם סמוטריץ', נתניהו וראשי מפלגות האופוזיציה מסוגלים להביט למציאות בעיניים?
ומילה על העיתוי: אם רוצים לשנות את המצב, זה חייב לקרות היום. בכל שנה שעוברת, הכוח הפוליטי החרדי גדל והסיכוי לשנות מולם את החוזה קטן. לאור המסרים העקביים היוצאים מבתי ההנהגה החרדית, ברור ששום שינוי לא יוכל להתרחש בהסכמה איתה. לאורך הזמן, ה"גדוילים" הולכים ומקצינים.
הדרך היחידה לחולל את השינוי הנדרש ולהציל את מדינת ישראל הוא להקים ממשלה שהחרדים לא ייטלו בה חלק, ממשלה שתשנה מקצה לקצה את מערך התמריצים הכלכלי. ממשלה כזו תהפוך את ההשתמטות לפריווילגיה כה יקרה, שרק בודדים יוכלו לשלם את המחיר הכרוך בה.
החלק הזה בקווי היסוד של הממשלה הבאה צריך להיות ברור. הוא יכלול הצהרה שלפיה מדינת הרווחה הישראלית היא זכות שחובה בצידה: אם לא התגייסת לצה"ל, תמצא את עצמך אזרח של מדינת קפיטליזם ליברטריאני קיצוני. המדינה תתכווץ בשבילך למינימום זעיר: אין הנחות במעונות יום או בארנונה, אין מחיר למשתכן, אין סבסוד לביטוח בריאות, אין תקציבים לבתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה ברצינות ועומדים במבחני מיצ"ב. בקיצור, אין. במקביל, הממשלה חייבת לפתוח את פתחו של אולם למי שפותחים את פתח המחט: מסלולי שירות בתנאים מותאמים גם בלוחמה וגם בשירות טכנולוגי, ותמריצים כלכליים למשרתים, לרבות סבסוד השכלה גבוהה.