לאחרונה הזדמן לי לבקר בביתו של ח"כ לשעבר חיים אורון, המתגורר בקיבוץ להב בנגב. אורון בן ה־85, למי שהספיק לשכוח, שימש כיו"ר מפלגת מרצ וכיהן כחבר כנסת ושר. למרות היותו איש שמאל מובהק, אורון קיים שיתופי פעולה רבים עם חברי הכנסת של המפד"ל. בשנות התשעים, וגם בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא וחברים נוספים ממרצ חוקקו יחד עם הרב יצחק לוי, זבולון אורלב ושאול יהלום לא מעט חוקים חברתיים, וגם פיתחו קשרי ידידות שחלקם נמשכים עד היום. שאלתי את אורון מה השתנה מאז. הוא השיב שהמחלוקות בין דתיים לחילוניים לא היו אז קטנות יותר והפערים האידאולוגיים בין שמאל לימין היו לא פחות גדולים, ובכל זאת, הייתה יכולת לשתף פעולה בתחומים רבים שבהם הייתה הסכמה. בנוסף, השיח היה אומנם נוקב אבל לא קיצוני כמו היום. "זה לא הגיע למצב שבו לא היינו מדברים זה עם זה או קוראים אחד לשני בוגד", אמר אורון.

אורון היה מיודד גם עם ח"כ חנן פורת ז"ל, שהיה בן גילו, והגיע לכפר־עציון כדי להשתתף בהלווייתו. במשך השנים, סיפר אורון, הוא השתתף בסימפוזיונים רבים עם פורת. הידידות הזו הביאה את בנו של אורון לתהות באוזניו לאחר אחד מהדיונים הללו, אם הוויכוחים הנוקבים ביניהם אינם אלא הצגה לקהל. "אמרתי לבן שלי, אל תתבלבל", מספר אורון, "אני חושב שמה שחנן פורת מציע הוא סוף הפרויקט הציוני, וגם הוא חושב אותו דבר עליי. שנינו חושבים שאנחנו נאבקים על סלע קיומנו". ועדיין הייתה ידידות, הייתה הערכה והיה כבוד הדדי.

בכתבת ארכיון גדולה מראשית 1998 שמצאתי לאחרונה, ראיינה ענת מידן בידיעות אחרונות את הרב יצחק לוי, אז יו"ר המפד"ל, ואת ח"כ דדי צוקר ממרצ על קשרי החברות ביניהם. הקשר בין השניים נוצר בוועדת חוקה של הכנסת ששניהם כיהנו בה, ועם הזמן ושיתופי הפעולה נוצרה ביניהם ידידות עמוקה. הריאיון התקיים שנתיים וחצי לאחר רצח רבין, בין המחנות הפוליטיים שרר עדיין מתח גדול, ובכל זאת הרב לוי וצוקר לא היססו להצטלם לכתבה כשהם מחליפים ביניהם טפיחות ידיים וחיוכים רחבים.

נזכרתי השבוע בקשרים הללו, של אורון ופורת ושל צוקר והרב לוי, כשצפיתי בחלקים מפתיחת מושב החורף של הכנסת. זה התחיל עם המהומה בעקבות סירובו של יו"ר הכנסת להכיר בנשיאותו של השופט יצחק עמית, המשיך ביו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שטען שאוחנה הוא "יו"ר חצי כנסת", והגיע לשפל בהשתלחות של השר דוד אמסלם בח"כ מירב־בן ארי, שהפריעה לנאומו ("תפסיקי לקרקר... את הבן אדם הכי שפל שפגשתי בחיי... לכי תצחצחי את הנעליים של לפיד..."). זה לא היה מופע חריג וחד־פעמי של הכנסת הנוכחית, אלא קדימון למה שצפוי לנו בחודשים הקרובים באווירת הבחירות המתקרבות. זו הזדמנות נוספת להזכיר שבשנה הקרובה תינתן לנו הזדמנות לעצב את פני הכנסת הבאה. הלוואי שנכניס למערך השיקולים שלנו בבחירת חברי הכנסת גם את היכולת לנהל מחלוקות באופן מכובד יותר.

מילים כמו חול

חבר קרוב שמכיר את חיבתי לנסיעות ברכבת, ביקש לאחרונה להשתתף בשמחתי על קיצור זמן הנסיעה מתל־אביב לבאר־שבע לחצי שעה בלבד. הסברתי לו שלשילוט החוצות של משרד התחבורה המבשר על הקיצור, אין כרגע שום זיקה למציאות. בחודשים האחרונים דאגו במשרד התחבורה להציף את המדינה, גם בשלטי ענק, בפרסום על קווי רכבת לקריית־שמונה ולאילת. בשלטים נכתב: "מסילת קריית שמונה - תל אביב - אילת, עוד רגע הכול יתחבר". תיירים מחו"ל עוד עלולים לחפש את הקו המדובר בתחנות הרכבת, אבל רוב הישראלים שמחוברים לתחבורה הציבורית יודעים שאין קשר בין השילוט ובין הפסים. מי שייכנס לאתר של רכבת ישראל יגלה שקווי הרכבת לאילת ולקריית־שמונה, כמו הקו המהיר לבאר־שבע, נמצאים בסך הכול בשלבי תכנון. הפרויקטים עדיין לא תוקצבו, ולכן אין גם לוחות זמנים. בעשור הקרוב לא תהיה רכבת לא לאילת ולא לקריית־שמונה, וכנראה גם לא רכבת מהירה לבאר־שבע, אבל זה לא מפריע לשרת התחבורה מירי רגב לחגוג בקמפיין חוצות.

הסיפור של הרכבות הוא דוגמה בולטת לפער הבלתי נסבל בין היח"צ של שרי הממשלה ובין מה שקורה במציאות. הנה דוגמה נוספת: בחגים צורפה לעיתון זה חוברת פרסומית של מפלגת הציונות הדתית על מהפכת ההתיישבות. רובה עסקה בהתיישבות ביהודה ושומרון, שם דווקא כן רואים שינוי מבורך גם בעיניים, אבל שני העמודים שהוקדשו להתיישבות בנגב ובגליל היו מתסכלים. כך נכתב שם על מה שקורה בנגב: "אחרי ארבעים שנה של עצירה, בימים אלה מוקמים בנגב חמישה יישובים בין ערד לבאר־שבע ('יישובי מבואות ערד') ועוד חמישה בין דימונה לבאר־שבע". אני מציע לקוראים לא לנסוע דרומה ולחפש את היישובים שמוקמים "בימים אלה", כי אין שום יישוב כזה. חמשת היישובים במבואות ערד "מוקמים" כבר 15 שנה. במציאות, גרעין משפחות של היישוב הראשון יעלה לאתר זמני בשטח לכל המוקדם בעוד כשנה. חמשת היישובים בין דימונה לבאר־שבע עוד לא עברו החלטת ממשלה שנייה, ולא יוקמו בעשור הקרוב, אז למה לכתוב שהם מוקמים בימים אלה?

בחודש מרץ האחרון התקיימה ועידת נבטים בדימונה. שר הכלכלה ניר ברקת איחל שם מזל טוב לדימונה ולכל תושבי הנגב על ההחלטה להקים שדה תעופה בנבטים. במציאות, לא התקבלה שום החלטה כזו, והסיכויים שהשדה הזה אכן יוקם בנבטים הולכים ומתמעטים. אפשר לעבור על רשימה ארוכה של פרויקטים גדולים שאמורים להתרחש בנגב אבל בפועל לא זזו בסנטימטר. בשורה התחתונה, הממשלה הנוכחית, שתציין בקרוב שלוש שנים להקמתה, עומדת לסיים קדנציה דלה בעשייה בשטח בכל מה שקשור לנגב, למעט כמובן שיקום העוטף שנכפה עליה. שום קו רכבת חדש או משודרג לא נחנך בדרום, בכביש 6 דרומה לא נסלל מטר אחד של אספלט, מעט מאוד ריכוזים של הפזורה הבדואית הוסדרו, וגם הקמת בית החולים השני בנגב מתקדמת בעצלתיים. כל זה לא מפריע לחלק מהשרים לחגוג הישגים בשלטי חוצות, במוספים שיווקיים ובמסיבות עיתונאים. כמו "הניצחון המוחלט" על חמאס בתחום הביטחוני, כך גם בתחומים אחרים של חיינו, הפער בין המילים למציאות הולך וגדל.