עם כל הכבוד לדודי אמסלם, ואין הרבה כבוד, נאומי נתניהו בכנסת ביום שני היו משמעותיים יותר מההשתלחויות במירב בן־ארי, אגב לא בדיוק צדיקה גדולה או מופת של גינונים פרלמנטריים. בשתי הפעמים שראש הממשלה עלה לדוכן הוא דיבר בשבח האחדות. גם אם הכול טקטיקה ותעמולה, טוב שנתניהו נכסף רטורית לאחדות ומבין שהיא תשתלם לו אלקטורלית פי כמה מהפלגנות.

כמובן, תעשיית הפלגנות אינה מונופול של נתניהו. כל המחנות פה שותפים לה. בגללה הידרדרנו הלום. אבל כשראש הממשלה פותח את שנת הבחירות בשיח אחדות, עשויה להיות לכך השפעה ברוכה על המערכת הפוליטית כולה. היא תמשיך להתקוטט, לקנטר ולהעליב, אך אולי תתנזר הפעם ברובה מנדרי החרמה ומשבועות מלחמה.

נתניהו עורר עליו השבוע אפילו את חמת ערוץ 14, כשהכיר בנשיאותו של יצחק עמית בבית המשפט העליון, ולמעשה יישר בכך קו עם האופוזיציה. מספסלי הליכוד עלה רחש של תחושת נבגדות. אף על פי כן ראש הממשלה לא חזר בו, ומוטב כך. החרמת עמית היא פרובוקציה ילדותית, חסרת תועלת כלשהי למחרימים, למעט אולי פורקן נקם. במקום להחרים את כבודו, עדיף להגיע איתו לעסקה על איוש המקומות הריקים בבית המשפט העליון.

הרי עוד מעט ימלאו שלוש שנים לשלטון הימין במשרד המשפטים, הכנסת תתפזר זמן מה אחר כך, והשר יריב לוין לא הצליח להשחיל לעליון אפילו שופט שמרן אחד. מאז פרישת השופט אלרון, מספר השופטים השמרנים שם אפילו התכווץ. אז מה שווה כל הברוגז הגדול? עמית, כמו נתניהו עצמו, אינו מתכוון לפרוש לגמלאות, ובינתיים הוא הכתובת הבלבדית לעסקאות מינויים בעליון. אחרי שנתניהו דיבר לפני שבוע עם עבד אל פאתח א־סיסי, ולפני שבועיים עם ראש ממשלת קטאר, מותר לשאת ולתת עכשיו על הפסקת אש מבית גם עם עמית, איש קשה, יהיר וקנאי, ובכל זאת דמות מפתח שיפוטית.

אנשי הנשיא הרצוג יכולים להעיד שגם מימין הם קיבלו תגובות טובות לנאומו שלו במליאה, אשר עמד בסימן הכרה דווקאית בעמית. דברי הנשיא נעמו הפעם מאוד לאוזני השמאל, שלאחרונה רודף אותו בסגנון קפלניסטי, אבל הם אינם סותרים את האינטרס הציבורי הכללי – חתירה לשלום בית. הרצוג, בתוקף תפקידו, מחזיק בתיק השלום. ההיגיון שניצב מאחורי התקווה הימנית לחנינת נתניהו הוא אותו היגיון שבשמו הנשיא התעקש לנזוף השבוע ביושב־ראש הכנסת אוחנה בגלל תקרית עמית בשבוע שעבר. אם זה הזמן לסלוח ולהתפייס, זה גם הזמן להזמין את עמית לישיבות חגיגיות של הכנסת. מי יודע, אולי אפילו הוא יתרכך קצת.

את הטיפול היסודי בתחלואי מערכת המשפט ניאלץ להשאיר לכנסת הבאה, ולממשלה רחבה יותר שבעזרת השם תקום פה אחרי הבחירות. אבוי לכולנו אם שוב תקום ממשלה על טהרת הימין, או אם חלילה ניאלץ ללכת לבחירות חוזרות בגלל המשך החרמת נתניהו בידי טהרני הצד השני. רק ממשלה רחבה תוכל להעביר חוק יסוד שפיטה שישים קץ לרודנות בג"ץ. רק היא תוכל להשלים את הטיפול בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן. למרבה הצער, גם היא תתקשה מאוד לגייס את החרדים, ולכן מוטב לאופוזיציה שלא לעלות על עצי הבטחה גבוהים מדי בנדון, מפני שאחר כך יהיה קשה לרדת משם. ובכלל, זו לא עת להבטחות, אלא להפחת תקווה באפשרות כינונה של ישראל מקוטבת פחות.

הסעיף הראשון במצע של הרוב הדומם פה הוא שלום בית. מפלגה שלא תכליל אותו במצעה, כנראה תישאר באופוזיציה.