"משט הצומוד" האנטי־ישראלי נראה עד לפני כמה שבועות בתור האתגר התודעתי הגדול ביותר של ישראל. משתתפי המשט התאמצו מאוד להציגו כמשט לא אלים שמטרתו להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה הסובלים, ולטעון שמדינת ישראל האכזרית אינה מוכנה לתת להם לעגון בחופי הרצועה ולחלק את הסיוע לעזתים.

למשט שעצר חיל הים במהלך יום הכיפורים היה פוטנציאל להסתיים כמו קודמו, בשקט ואולי אף תוך קצירת הישגים תדמיתיים. זאת אף שספינות קרב אירופיות ליוו אותו בחלק ממסעו. ישראל הצליחה לשכנע את הממשלות המלוות שהמשט הוא פרובוקציה, בין השאר באמצעות פרסום מסמכים המעידים על הקשר בין המשט ובין חמאס. בתגובה הורו הממשלות לספינותיהן לא לחצות את הקו שישראל הגדירה, ואף קראו להן לא לסכן את השלום. דוברות משטרת ישראל עשתה עבודה מצוינת ובסרטון באנגלית חשפה לעולם שהספינות נשאו מעט מאוד סיוע הומניטרי, אם בכלל.

נראה שההצלחה צרמה לבכירים בממשלה, ובראשם השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, שהחליט לסכן את ההישגים המבצעיים והתדמיתיים הלא מבוטלים ולעורר פרובוקציה מיותרת. במקום לתת לידיעות על המשט להיעלם בתהום הנשייה, בחר בן־גביר להעניק פרס לתועמלני המשט, ולהעלות את הנושא על סדר היום באמצעות התגרות בפעילי המשט וצילומים מהספינות. המטרה העיקרית של המשט לא הייתה להאכיל את תושבי עזה אלא את התקשורת, ובן־גביר עזר להם בכך.

חלק מעוצמתה המדינית של ישראל נשען על היותה דמוקרטיה ליברלית המכבדת זכויות עצורים. אמירותיו של בן־גביר, ששירות בתי הסוהר ומשרד החוץ הפריכו, חתרו תחת העוצמה הזאת. שני הגופים שצוינו הציגו את יחסם המכבד לעצורים, את השירותים הקונסולריים שניתנו להם ואת גירושם המהיר והיעיל למדינות אחרות, אך השר הנכבד בחר לטעון, כאמור לשווא, שהעצורים קיבלו תנאים הדומים לאלה של מחבלים. הדבר לא סייע לישראל, ואף חיזק את טענותיהם המופרכות של משתתפי המשט שטענו תחת כל עץ רענן שהסוהרים הישראלים התאכזרו אליהם, שיסו בהם כלבים והלינו אותם בתאים שורצי פשפשים.

היחס של בן־גביר לפרובוקטורים לא רק האדיר אותם והפך אותם לגיבורי תרבות בעיני שונאי ישראל, אלא גם הפחית מחומרת מעשיהם של מחבלים אמיתיים. משתתפי המשט הם שונאי ישראל, חלקם אנטישמים, חלקם בורים, שבחרו לעבור על החוק ולנצל את מצבם של תושבי עזה בעבור פרסום. אך הם לא רצחו והתעללו ביהודים ובישראלים כמו מחבלי חמאס, ולכן היחס אליהם צריך להיות שונה. את הפרובוקטורים צריך להוקיע ולגנות, את המחבלים יש לדון לעונש החמור ביותר התואם את מעשיהם.

בן־גביר אינו היחיד שפגע כך בתדמיתה ובמעמדה של מדינת ישראל במהלך המלחמה, אף שהתדמית והמעמד הללו הם חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של ישראל. זוהי רק דוגמה לכך שהמנהיגות הישראלית לא מבינה את גודל השעה ואינה מפנימה כמה מעמדה של ישראל פגיע ורגיש. חלק מהמנהיגים אינם מבינים שמעמד ישראל חשוב עשרות מונים מקולות המצביעים בבחירות, ושההנהגה צריכה לעשות מה שטוב למדינה, ולא בהכרח מה שמועיל פוליטית. התנהגותם לא משיגה דבר למדינת ישראל, אלא פוגעת בה ומעמידה בסכנה את הישגיהם המרשימים של אנשי כוחות הביטחון. החלק השני של המנהיגות הישראלית לא טוב יותר: הוא בחלקו שותק, ובחלקו לא מסוגל לעצור את חסרי האחריות.