אין כמו תפילות הימים הנוראים בפסגות. ניגון התפילה, שליחי הציבור, הדבקות ודמעות המתפללים מרוממים גם אם את נאלצת לצאת ולתת מענה לילדייך.
בתוך הניגון נחרתו בי דבריו של הרב שלמה יוסף וייצן, רב היישוב: נוהגים לחשוב שראש השנה הוא יום השמחה ויום כיפור הוא הדין, אך ההפך הוא הנכון. ביום כיפור, בזכות תפילת הציבור כמקשה אחת, עם ישראל נידון יחדיו, ולכן אם הקדוש ברוך הוא חותם אותנו לטובה – זו השמחה הגדולה. השנה מקבלת התפילה הזו משנה תוקף בציבור הדתי־לאומי דווקא מול המחלוקת סביב השותפות בהגנה על העם והארץ.
בימים אלו אני הקטנה מבקשת רגע של חשבון נפש מהציבור שלנו. למרות קולם של מעטים וחשובים, הדיון הציבורי על גיוס החרדים נתקל בשתיקה פומבית מצד מנהיגי הציבור הדתי־ימני. השתיקה הזו מסמנת לי שבר פנימי עמוק. נוכח האמירות הקשות מצד גדולי הציבור החרדי, שהן חילול השם ממש, היכן הוא קולו הברור של הציבור שלי בעד גיוס, בעד התורה ונגד השתמטות?
הכי מעניין
ההסכמה שבשתיקה היא קריסת עמוד השדרה הערכי שחונכתי עליו. למדנו מקמצא ובר קמצא כי שתיקתם של חכמי ישראל הביאה לחורבן העם והארץ. המסר הישיר מלמד ששתיקה מול עוולות פוליטיות וחברתיות, מתוך חשש לחיכוך, עלולה להביא לחורבן.
הרב אליעזר מלמד הוא אחד המעטים שהרים את קולו בעניין חובת הגיוס, והפריך הלכתית את הטענה שאפשר לתת פטור גורף ללומדי תורה. הוא הצביע על הכשלים הפוליטיים והמשפטיים שמשתקים את המערכת: התעלמות בג"ץ מהפטור לערבים וכישלון צה"ל בהתאמת השירות לאורח החיים החרדי.
במדינה יהודית ודמוקרטית, האחריות לסוגיה הזאת משותפת גם לרבנים וגם למדינה. לא ייתכן שרק הפוליטיקאים יעסקו בה, ושעמדת רבני הציונות הדתית לא תישמע. מנגד, על המדינה מוטלת האחריות לשרטט את דרכי הפעולה המעשיות. ראוי ששני הגורמים יחד ימצאו את הדרך לפתרון.
כך יצאתי לדרך עם פורום נשות המילואים, וממנו הייתי שותפה להקמת "מפלגת המילואימניקים". אלו לא היו תוכניותיי, אך אחרי יותר משנה של זעקה שנתקלה באוזניים אטומות יש בי נחישות להוביל את התיקון ההכרחי לחוסן המדינה ולביטחונה.
אני מכירה ומבינה את חשש הציבור מפני חבירה לשמאל, הנשען על טראומת אוסלו. להם אני עונה שהמפלגה תונהג בידי אנשי ימין שליבם במקום הנכון. לא נאפשר לשום גורם אנטי־ציוני לסחוט את המדינה, ולא נסכים לפגיעה בביטחון העם והארץ.
נקים ממשלה ציונית רחבה, מאוחדת סביב עקרונות ולא חרמות, שתקדם חוק גיוס אמיתי לכלל האזרחים - גם במגזר הערבי - עם תמריצים חיוביים ושליליים, עדיפות ללוחמים, ומכסת עילויים ללומדי תורה מתמידים. אחרי שחווינו את מחיר הניתוק בתוך העם, בזמן מלחמה, אנו מכירים בכך שנדרש חוק רציני לתיקון בטווח הארוך.
בייחוד כשאחינו החרדים יהיו בעתיד חלק ניכר וגדול בעם, שמירת הסטטוס־קוו מתחילת המלחמה היא סכנה קיומית. צבאית, חייל סדיר מחליף כמה חיילי מילואים. כלכלית המשמעות היא צמצום הנזק למשק. ברמה הביטחונית זהו פתרון ארוך טווח, לא פלסטר.
לפני כל ריאיון אני אומרת: יהי רצון שהשם יכניס לפי את המילים הנכונות, שנגיד את האמת בלי לעורר שנאה, ושלא תצא תקלה תחת ידינו. הייתי עדה למחיר המסירות של מאות מילואימניקים ובנות זוגם ללא עוד ידיים תחת האלונקה. לכן לקחתי על עצמי להמשיך לקדם את התיקון הנדרש למען ביטחון המדינה והחוסן הלאומי בצורה אוהבת, כי את אחינו אנחנו מבקשים. שערי תשובה לא ננעלו. ניקח אחריות על המדינה היקרה שלנו, על המשך קיום עם ישראל בארצו, על תורת ישראל שלא תיעשה קרדום לחפור בה.
עלינו להמשיך לבאר את מצוות השירות הצבאי ואת זכותנו על הארץ, מתוך אמונה שהמאור שבתורה יחדור ללבבות ויעורר את הציבור החרדי להתחבר מחדש לברית הגורל. אני מקווה שמתוך ההשתתפות הזו נפתח כלים לבנות ביחד עם כלל אחינו את ברית הייעוד לראשית צמיחת גאולתנו.