כמה וכמה סרטונים שנפוצו לאחרונה ברשתות החברתיות מעוררים רגשות מעורבים. ברגע הראשון הם מעלים חיוך שמקורו בתחושה שנעשה כאן צדק פואטי. אבל במחשבה נוספת מתעורר חשש לא קטן שמערכת אכיפת החוק, בראשות היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, מצעידה אותנו אל עבר עולם שבו כבישי ישראל יהפכו למערב פרוע. והכול בתמיכה פעילה של ראשי מערכת המשפט.

הסרטונים הראשונים בטרנד החדש היו של קבוצה קטנה של פעילים פוליטיים מהצד הימני של המפה, לבושים בחולצות "אנטי-קפלן" (אם נעדן את הלשון), שחסמו מכוניות של מפגיני שמאל – קפלניסטים ופעילי "אחים לנשק". פעילי ימין פשוט עמדו ביציאה מהחניון שמפגיני השמאל חנו בו, לא אפשרו למכוניות לצאת, ותקעו בפנים עשרות אם לא מאות מפגינים. בסרטון אחר מתועדת קבוצה של פעילי ימין שהלכו לחסום את הכניסות לאחד הקיבוצים, שידוע שרבים יוצאים ממנו להפגנות ולחסימות כבישים באיילון. פה ושם עולים גם סרטונים של פעילי ימין בתל-אביב או בירושלים העומדים מול כלי רכב של מפגיני שמאל השבים מפעילות של חסימת כבישים ומגלים פתאום שנחסמו בעצמם.

כאמור, ברגע הראשון קשה לא ליהנות מהסרטונים הללו. מפגיני השמאל, שחוסמים כבישים ראשיים בכל פעם שמתחשק להם ומאמללים את תושבי שכונת רחביה, מגיבים לחסימתם בכעס, בעצבים, בהלם ובעיקר בחוסר אונים. אלה מראות משובבי נפש, דוגמה נפלאה לאנשים שנאלצים לאכול את הדייסה שבישלו, או כמו שאומר הפתגם באנגלית "טועמים מהתרופה שהכינו".

אבל במחשבה שנייה, אי אפשר להימלט מההבנה שגם חסימתם של החוסמים היא מעשה אלים של שלילת חופש התנועה בידי אנשים פרטיים. לא כך היינו רוצים שמדינת ישראל תתנהל. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שכבישיה הם טריטוריה שבה אין דין ואין דיין.

חשוב לומר - אין לי טרוניה או האשמה כלפי החוסמים מימין. אפשר אפילו לומר שאני מופתע מכך שהם מעטים כל כך. המעשה שלהם הוא כמעט תוצאה טבעית של המצב שאליו מובילים אותנו אנשי מערכת אכיפת החוק, ובראשם היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב-מיארה. שם נמצאת האחריות.

המדיניות שקבעה ושמובילה היועמ"שית, ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר", יצרה מצב שבו קומץ אנשים (בדרך כלל מ"המחנה הנכון"), יכולים לתקוע אלפי נהגים בכבישים לשעות ארוכות, כי זה מה שמתחשק להם לעשות. בין המדיניות הזו ובין החופש להפגין, זכות שצריכה להישמר בקפדנות במדינה דמוקרטית, אין דבר וחצי דבר. הפגנה, בוודאי של כמה עשרות אנשים בלבד, אפשר לקיים גם בלי לחסום צירים ראשיים. כאן מדובר ברצון לשבש את מרקם החיים של מדינה שלמה.

האזרח הפשוט מגלה שהוא חסר אונים מול האנרכיה הזאת. הוא מבין שגורמי אכיפת החוק והסדר לא אוכפים את החוק והסדר, והתוצאה הטבעית היא שהוא נדחף לקחת את החוק לידיו ולנסות לעשות סדר היכן שגורמי האכיפה לא עושים סדר. אם מערכות החוק לא מונעות את חסימות הכבישים ולא עוצרות את מי שפוגעים בכלל אזרחי המדינה, יקומו אנשים פרטיים שישתמשו באותם הכלים בדיוק כדי לעצור (מילולית) את העוצרים.

מי שחושב שזה ייגמר במשחקי חסימות הדדיים מוזמן להסתכל על ההפגנה האלימה שהובילה לנפילתו של ח"כ אלי דלל בן ה-70 מהליכוד, ובכלל על האלימות ההולכת וגוברת בהפגנות השמאל.

ההבדל בין מדינת חוק ובין המערב הפרוע תלוי בשאלה אם האזרח מהשורה חי בתודעה שגורמי החוק ישמרו על הסדר, או שהוא מבין שהחוק היחיד הוא "החזק מנצח". למרבה הצער, כרגע אנחנו בדרך הבטוחה למדינת "כל דאלים גבר" בחסות השריף גלי בהרב-מיארה.

במקרים מסוימים אפשר לבוא בתלונות כלפי הממשלה ונבחרי הציבור שלא עשו מספיק ולא פעלו לתיקון המצב. לא הפעם. ממשלת ישראל החליטה לפטר את היועצת המשפטית הכושלת שלה, שפוגעת בשלטון החוק ובמדינה. כרגע מי שמונעים את הצעד ההכרחי הזה הם שופטי בג"ץ. ביום שחלילה יישפך פה דם, איש מהם, מהשופט יצחק עמית ועד סגן נשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.