ארצנו שוב מדממת. השבוע קיבלנו תזכורת כואבת על המחיר הכבד במלחמה הצודקת על קיומנו. ששת האזרחים שנרצחו בפיגוע הירי הנפשע בירושלים, רגע לאחר שארבעה לוחמים גיבורים נפלו בקרב ברצועת עזה, צריך להדליק לנו נורת אזהרה: הביטחון אינו מובן מאליו. מול המציאות המורכבת ואיומים משבע חזיתות, עולה מחדש השאלה שלא מרפה מאיתנו כבר עשורים: האם חלקים בחברה הישראלית באמת יכולים לוותר על הזכות ליטול חלק בהגנה על הארץ?

מדינת ישראל נוסדה בין השאר על יסודות הזהות היהודית וניצחון הרוח של עם שחזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. מתוך אותה תודעה היסטורית, עוד לפני הקמת ביתנו הלאומי, ז׳בוטינסקי פותח את מאמרו המפורסם בקביעה שלא נראה בעתיד הקרוב מצב שבו ישלימו הערבים עם הפיכתה של ארץ ישראל ליהודית. יותר ממאה שנה חלפו מאז המסמך המכונן ההוא, והאמת הנגלית לעין מדי יום מוכיחה כמה עלינו לנהוג במדיניות קיר הברזל.

אלא שקיומנו כאן, במדינתנו הריבונית, אינו תלוי כבר בשום גורם חיצוני, כי אם בנו. בימי מלכות בית חשמונאי נלחמו היהודים בחירוף נפש ובעוז רוח, מעטים מול רבים. כמו אז גם היום, מפקד כיתה בחטיבת חשמונאים, סמל ש׳, חתר למגע וחיסל שני מחבלים בפיגוע הקשה בצומת רמות. שם החטיבה לא נבחר לשווא. החטיבה החרדית הראשונה בצה״ל הוקמה כאחד מלקחי 7 באוקטובר ומתוך ההבנה כי ״לעולם לא עוד״ לא יכול להישאר רק סיסמה. לצידו של ש׳ בלט י׳, אברך שהיה בדרכו לכולל ואחז בנשק שקיבל מאחיו, חובש מתנדב באיחוד הצלה. הוכחה חיה לספרא וסייפא, בימים ההם בזמן הזה.

גבורתם הנועזת ממחישה עד כמה איננו יכולים לבחור אם להשתתף בהגנת המולדת. על החברה הישראלית הציונית, חפצת החיים, להיכנס תחת האלונקה. נכון, שילובם של צעירי החברה החרדית בצה״ל ובמערכת הביטחון הוא תהליך חברתי ארוך שלא יושלם ביום אחד. אך אילולא הייתי דוחק בצה״ל מחד ובהנהגה החרדית מאידך להתחיל להניח את היסוד שיאפשר מציאות של תורה והגנה, לא היינו מתקדמים מאומה.

בתור יושב ראש ועדת החוץ והביטחון בכנסת ערכתי 44 דיונים בתיקון לחוק שירות הביטחון אשר מטרתו שילוב צעירים חרדים בצה״ל. לא עסקתי שם רק בסוגיית השוויון בנטל, כי אם בראש ובראשונה בצורך הביטחוני. ישראל חייבת להגדיל את סד"כ הלוחמים ותומכי הלחימה כדי להתמודד עם עומס האיומים והאתגרים. כל זאת תוך התחייבות שמי שייכנס לצבא כחרדי יוכל לצאת ממנו חרדי.

המתווה שהצעתי היה רחוק מלהיות מושלם, אך הוא היה הוגן ומעשי. לחבריי בהנהגה החרדית הדגשתי כמה אסור לנו לשבת על הגדר ולתת לבג״ץ להוביל דה-פקטו תהליך רגיש כל כך מתוקף פסיקה גרידא. עלינו לעשות זאת בתבונה. תשובות והצעות מוחשיות לא קיבלתי. הסוף ידוע. הדיונים המתחדשים כעת, תוך העלאת רעיונות זמניים, קוסמטיים ובעיקר לא ישימים, רק קוברים עמוק יותר את ההזדמנות הגדולה שצמחה מתוך המשבר.

הפיגוע בירושלים הוא תזכורת כואבת לכך שרק עלינו מוטלת החובה למנוע מדם יהודים להישפך ברחובות בירתנו. מול מציאות כזו אי אפשר להמשיך ולהתכתש לשווא, ולעבוד על עצמנו. גיוס מי שאינו "תורתו אומנותו" הוא אינטרס לאומי וכורח ביטחוני ראשון במעלה. אין זכות גדולה מזו של אדם יהודי שמגן על ארצו בעצמו, ומציל את אחיו. תשאלו את ש׳ ואת י׳, זה אפשרי.