פרסום טיוטת חוק הגיוס ביום שבו פוטר מראשות ועדת החוץ והביטחון, הייתה מהלך מבריק של הפרלמנטר הוותיק יולי אדלשטיין. היא מסמנת קו מינימום שהיו"ר החדש בועז ביסמוט יתקשה להוריד מבלי להצטייר כשכיר חרב נטול ערכים ולאבד את האמינות האישית.

חוקרי טקסטים אוהבים טיוטות עם מחיקות והערות. הן מאפשרות להתחקות אחר הלך הנפש וההתחבטויות של הכותב, להציץ אל אחורי הקלעים של מפעל הנקניקיות. הטיוטה שפורסמה כוללת אינספור סימונים: טקסטים שנמחקו בקו חוצה, סעיפים חדשים שנוספו בהדגשה. קריאה צמודה חושפת את הפער בין הנוסח המקורי ובין הגרסה שאדלשטיין ניסה להעביר. לא ברור אם החרדים היו מעורבים בניסוח הטיוטה הראשונית, אבל היא בהחלט נושאת את חותמם: הסטת החוק כולו למטרה אמורפית של "שילוב הציבור החרדי בשירות לאומי־אזרחי וקידום השתלבותו בשוק התעסוקה", התבססות על פטור אישי לכל תלמיד ישיבה כמעט, גיל פטור נמוך, יעדי גיוס צנועים, הכרה בשירות אזרחי כחלופה לשירות, היעדר סנקציות אישיות ופיקוח סמלי בלבד.

אדלשטיין מחק את רוב אלה. הוא הגדיר מחדש את החוק ככזה שנועד לצמצם את אי־השוויון בגיוס לצה"ל, קבע יעד פתיחה של 4,800 מתגייסים חרדים, החמיר את תנאי הדחייה, כולל דרישה ל־45 שעות לימוד שבועיות בישיבה, והוסיף פיקוח ביומטרי בישיבות, כפי שנהוג במקומות עבודה רבים.

לכאורה גם סנקציות אישיות נוספו. חלקן כאלה שמשגיחים בישיבות ישמחו עליהן, כמו מניעת הוצאת רישיון נהיגה, איסור יציאה מהארץ ואיסור על לימודי השכלה גבוהה; וחלקן כאלה שיפגעו בבטן הרכה של האברכים – ביטול נקודות זיכוי במס הכנסה, ביטול הנחות בארנונה ושלילת הטבות דיור, לרבות חסימת ההטבה הגדולה ביותר שגולדקנופף השיג לציבור שלו לפני התפטרותו – עשרות אלפי דירות לצעירים חרדים במסגרת "מחיר למשתכן". במקביל הטיל אדלשטיין קנסות על ישיבות שלא יעמדו ביעדים ואף איים בשלילת תקציבן, כאשר האיום על ה"ישיבות" איננו רק על תאגידים משפטיים מופשטים כמו עמותות, אלא על ראשי הישיבות ועל מורשי החתימה שלהן.

ניגע בכמה מנקודות המחלוקת בין הצדדים. אחת מהן הייתה סוגיית הרישום הביומטרי. בכיר חרדי טען באוזניי בלהט: זו השפלה של לומדי התורה, יש פה מסר של המדינה 'אני לא מאמינה לכם שאתם לומדים תורה ושולחת חוקרים פרטיים עם מצלמות לעקוב אחריכם'. בן שיחי היתמם כאילו אין לו מושג שרישום נוכחות בעבודה הוא חובה חוקית, ושברוב מקומות העבודה בישראל הרישום הוא ביומטרי, כולל חברות הייטק ומשרדי רואי חשבון ועורכי דין.

הסעיף הזה מפחיד אותם. בישיבת הדגל מיר לדוגמה, רשומים אלפי תלמידים. רבים מהם שוקדים על תלמודם ברצינות, אך סוד גלוי הוא שבישיבה רשומים כמה מאות תלמידים שלא יודעים איזו מסכת נלמדת בבית המדרש ואיפה נמצאים השירותים. הסידור הזה הוא ווין־ווין לשני הצדדים; הצעיר החרדי יכול לקום מאוחר וללכת לעבוד בפיצה, הישיבה מקבלת עליו מימון ושומרת "שלא יתקלקל".

עוד מחיקה דרמטית נגעה לעניין השירות הלאומי: בנוסח המקורי הופיע סעיף שלפיו שירות אזרחי מוכר ייחשב לצורך עמידה ביעדי הגיוס, ניסוח שמאפשר לכלול מתנדבים במד"א, במשטרה ובכיבוי אש במניין החרדים המתגייסים. אדלשטיין מחק אותו והבהיר: הצורך הלאומי הבוער כרגע הוא הגדלת הכוח הלוחם בצה"ל, ולכן רק שירות צבאי מלא ייחשב. כך הפסידו החרדים את אחד המנגנונים הוותיקים ביותר שהקלו על עמידה ביעדים ללא שינוי עומק. גם נשואים בני 21 שהתגייסו לשירות מקוצר במסגרת שלב ב' נמחקו מהסעיף הקובע לצורך ספירת המגויסים.

מחלוקת נוספת התגלעה סביב גיל הפטור. החרדים אהבו בעבר את הרעיון שלפיו גיל הפטור עומד על 26, מה שמשאיר את הצעירים החרדים תלויים במוסדות עד שהם כבר נשואים ואבות לשלושה ילדים. הלחץ להגדלת היקף הגיוס שינה את האינטרס שלהם, וכיום הם מעדיפים גיל פטור נמוך ככל האפשר. אם גיל הפטור יעמוד לדוגמה על 19, הם יצטרכו להתאמץ להחזיק בישיבה לתקופה קצרה בלבד את הצעיר שהגמרא איננה קורצת לו, ואחריה הוא יהיה פטור משירות צבאי. בהצעת החוק של אדלשטיין נמחקה הוראה שלפיה גיל הפטור יעמוד על 23, ובמקומה נכתב שהוא יישאר על 26.

אבל, וכאן בא אבל גדול, למרות הקשיחות שהפגין, אדלשטיין נכנע בנקודה אחת, אולי החשובה מכולן: החוק מבוסס על יעדים קבוצתיים ולא על מכסות אישיות. במקום לקבוע שכל צעיר חרדי חייב לשרת אלא אם כן קיבל פטור אישי, הוא מציב יעד שנתי לציבור החרדי, מספר מסוים של מתגייסים, שאם הקהילה לא תעמוד בו, יוטלו סנקציות על הישיבות ועל הבחורים.

זה נשמע כמו פתרון חכם, אבל זו בדיוק הבעיה. ישראל היא מדינה דמוקרטית וליברלית, ומערכת האכיפה שלה בנויה על אחריות אישית. עקרון האחריות ועקרון האשמה מבוססים על האתוס המקראי של "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?". בפועל, אם בחור ישיבה לא קיבל צו גיוס אישי, לא יהיה אפשרי להטיל עליו סנקציה רק כי "הציבור החרדי לא עמד ביעד". הוא יטען, ובצדק: למה אתם מענישים אותי על מה שעשו או לא עשו אחרים? או בניסוח התלמודי: "טוביה חטא וזִיגוּד מִינְגַד (לוקה)?". זו טענה שתהיה תקפה בכל ערכאה משפטית.

החוק של אדלשטיין עטוף במסכה של טורף עם שיניים, אבל זהו נמר מנייר. הסנקציות הכלולות בו תלויות במודל קבוצתי שאיננו מתיישב עם עקרונות המשפט בישראל, ולכן הן אינן ניתנות לאכיפה. מוסדות אולי ייענשו בקיצוץ תקציב, אבל הפרט הבודד, שהוא לב הבעיה, יישאר חסין. אם לא הוצא לו צו הוא איננו עבריין, ואם אין עבריין אין עונש. הדבר המדהים הוא שגם לחוק הדרדלה הזה החרדים לא הסכימו. בכך התחדד הפער בין הבועה החרדית ובין החברה הישראלית.

כפי שהבהירה היועצת המשפטית של הכנסת שגית אפיק, ביסמוט לא יוכל להניח הצעת חוק מבלי לעבור את המסע הארוך שעשה אדלשטיין, שזימן את נציגי הצבא והשקיע אינספור שעות בהבנת הצרכים ובניית הפתרון. ההערכה היא שביסמוט לא יצליח במקום שבו נכשל אדלשטיין, בעיקר בגלל ח"כים עקשנים בליכוד כמו דן אילוז, משה סעדה ואחרים, שלא ייתנו לו את מה שלא נתנו לאדלשטיין.

מאזן הכוחות

פיטורי היועמ"שית יגיעו לדיון בבג"ץ, ובניתוח מאזן הכוחות בין הממשלה ליועמ"שית אפשר להצביע על הנקודות החלשות בטיעונים של שני הצדדים. נפתח בחולשת הטיעון של הממשלה.

במסגרת פרשת בראון־חברון, שנחשפה על ידי איילה חסון בשנת 1997, נטען כי ראש הממשלה נתניהו ואריה דרעי רקחו קנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה: סיעת ש"ס הסכימה לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי רוני בר־און ליועמ"ש, בתמורה לכך שהוא יקדם עסקת טיעון מקילה לאריה דרעי. בר־און התפטר אחרי יומיים, ובעקבות הפרשה הוקמה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, ובהשתתפות פרופ' רות גביזון ושלושה שרי משפטים לשעבר.

אחת השאלות שעמדו בפני הוועדה הייתה אם להשאיר בידי הממשלה את הסמכות למנות ולפטר את היועמ"ש. הוועדה קבעה שכן, בנימוק שהיועץ עובד עם הממשלה וזקוק לאמונהּ, אך כדי למנוע ניצול לרעה יש לקבוע בלמים ואיזונים. לכן הומלץ על ועדה ציבורית מייעצת לפני פיטורים, שבה יהיו חברים שופט עליון בדימוס, שר משפטים או יועמ״ש לשעבר, ח"כ מוועדת חוקה ונציג האקדמיה. המלצות הוועדה לא יהיו מחייבות, אך שמגר ראה בהן תנאי מינימלי למניעת שחיתות.

הממשלה הנוכחית לא הצליחה למצוא אף שר משפטים לשעבר שיהיה מוכן לאשר את פיטורי בהרב־מיארה, אף שרשימת השרים בדימוס כוללת דמויות ימין כמו משה ניסים ואיילת שקד, ודמויות ביקורתיות למערכת המשפט כמו דניאל פרידמן וחיים רמון. כזכור, הוועדה איננה מחייבת אלא ממליצה, והסירוב לכנס אותה משדר מסר שלפיו הממשלה לא מוכנה אפילו לשמוע דעה אחרת.

הבעיה השנייה של הממשלה היא הניסיון לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק. רשימת ההוכחות שהציגה לאי־שיתוף־פעולה של בהרב־מיארה כוללת החלטות רבות שאף יועמ"ש מקצועי לא היה מחליט בהן אחרת, כמו התנגדות לחוק טבריה, לחוק פטור מגיוס, לביטול חוק המתנות, למינוי דרעי לשר אחרי שהורשע בפלילים ועוד.

החולשה של היועמ"שית היא בטמפרמנט הלוחמני והלעומתי שלה, שממצב אותה רגשית ותודעתית כחלק ממחנה המחאה נגד הממשלה. הסירוב שלה להגיע ולשטוח את טענותיה בשימועים בממשלה ובוועדת השרים, מבטא חוסר אמון בסיסי בממשלה ובעיית תקשורת עמוקה. בעיה נוספת שלה היא הקושי לברור קרבות והאימוץ הסדרתי של טענות העותרים נגד הממשלה, מה שהביא לכך שעמדותיה נדחות בבג"ץ יותר מפעם אחת.

שר התקשורת שלמה קרעי ניסה להכריז השבוע על מרד כולל ("מעמדה של מיארה וצוותה הוא כשל כל אזרח אחר") אבל נתניהו מבין שהכרזה על מלחמת אזרחים מקדמת אולי את קרעי בפריימריז, אבל היא לא בדיוק מה שהחברה הישראלית זקוקה לו כיום. כך או כך, בפני השופטים השמרנים בבג"ץ תעמוד דילמה כבדה.