בשבועות האחרונים חזרה סוגיית גיוס תלמידי הישיבות למרכז השיח הציבורי. שוב ושוב מתפוצצות כותרות עם אמירות בוטות, ולעיתים פשוט מקוממות את הלב. "אני לא מבין על מה אנחנו נלחמים בעזה", הצהיר ח"כ משה גפני. מוטק'ה בלוי, בכיר בתנועת דגל התורה, טען כי הניסיון לגייס חרדים מזכיר את "הפתרון הסופי" של הנאצים.

אמירות כאלה אינן מקריות. הן מבטאות תפיסת עולם של הסתגרות, אפליית האחר וסירוב עקרוני לשאת בנטל האזרחי והלאומי. אולם הן גם שופכות שמן על מדורת הפילוג, פוצעות את אמון הציבור ומחלישות את היכולת שלנו להתלכד כעם אחד.

מנגד, בציבור הדתי־לאומי, שמשלב "ספרא וסייפא", עולה קול ברור וחד־משמעי: יש חובה מוסרית, הלכתית וקהילתית להירתם למאמץ הלאומי. השירות בצה"ל אינו רק עניין של אחריות אזרחית, אלא חובה תורנית. מצוות השירות בצבא, מסבירים פוסקים רבים בציונות הדתית, מבוססת על שתי מצוות גדולות – הצלת ישראל ופיקוח נפש.

באחד ה"פשקווילים" שפורסמו לאחרונה בשם עשרות רבנים מהציבור הדתי־לאומי נכתב: "הרינו להבהיר כי חובה ברורה וגמורה לפי תורתנו הקדושה על כל אדם מישראל להשתתף במלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, לרבות לומדי תורה ותלמידי חכמים".

האם זו מחלוקת הלכתית? פרשנות שונה של אותה החובה? או אולי יש כאן פער עמוק הרבה יותר – תפיסתי, חינוכי, אולי אפילו רוחני – בין שתי מערכות חיים, תודעות ותורות?

דווקא בתוך המורכבות הזאת, חובה עלינו לדייק: לא כל עסקנות חרדית מייצגת את כלל הציבור החרדי. רבים וטובים בציבור זה – גברים צעירים, בוגרי ישיבות, בעלי משפחות – בוחרים להתגייס. חלקם הולכים למסגרות צבאיות, אחרים לשירות לאומי או אזרחי, ולעיתים הם משלמים מחיר אישי כבד של ניתוק מהקהילה.

בשנת הגיוס 2024 (יולי 2024 - יוני 2025) התגייסו 1,700 חרדים בחישוב שמרני (לפי חוק שירות ביטחון), ולפי ספירה צה"לית מרחיבה יותר מדובר בכ־2,650 מתגייסים חרדים - עלייה של 42 אחוזים לעומת שנת הגיוס 2023. זהו מספר נאה, אך עדיין רחוק מיעד הגיוס שקבע צה"ל, 4,800 מתגייסים לשנה. כמו כן נפתחו חמישה גדודים לחיילים חרדים במסלולי נצח יהודה, גבעתי, צנחנים, חיל האוויר ומשמר הגבול.

חובה על כל אחד מאיתנו להוקיע את האמירות הקשות מצד העסקנות החרדית. אך גם חובה עלינו להוקיר את אלו שבוחרים לשרת ולתרום, גם אם דרכם שונה, וגם אם היא נעשית בתהליך איטי. בנוסף, שיח מאשים, כוללני וצדקני כלפי הציבור החרדי הוא מרחיק ומקצין. לעומת זאת, קול שאומר "אנחנו יחד", גם אם מתוך חילוקי דעות עמוקים, הוא קול של בניין.

הציונות הדתית ממשיכה ברובה להוביל את הגישה הזאת – אחריות, שותפות ומחויבות. בכמה מקומות דווח לאחרונה על הקריאה של רבני הציונות הדתית לשילוב החרדים בשעת חירום, לצד שמירה על עולם התורה – ומתוך הבנה שיש להאזין, להכיל ולבנות אמון הדדי.

זו דרכה של תורה. דברים דומים מצאנו גם בפסיקת ציץ אליעזר, הקובע כי במלחמה לא שייך הכלל "חייך קודמים לחיי חברך", שכן "כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו".

ימי בין המצרים הם ימים של חשבון נפש לאומי. אתמול, ב' באב, חל יום ההולדת של גלעד שלנו – סמ"ר גלעד ניצן הי"ד, לוחם סיירת גבעתי, תלמיד ישיבה שלקח איתו את בית המדרש לשדה הקרב. באמונה, בעוז ובשקט פנימי גלעד לחם ונהרג עם חברו יונדב לוינשטיין ומפקדו יהודה כהן, תוך הסתערות בקרב גבורה במלחמת חרבות ברזל.

ביום הזה אנו מקיימים אהבת חינם: יוזמה של אהבה, הקשבה ותיקון. זהו יום שנועד להזכיר לכולנו שמעל לכול אנו אחראים זה לזה - לא למילים חריפות, לא לפוליטיקה מתלהמת. עלינו לעצור, לראות, ולהכיר באדם שהוא אולי שונה מאיתנו – בתפקידו או באמונתו – אבל הוא חלק בלתי נפרד מגורלנו המשותף.

יעקב ניצן הוא מנכ"ל שותף בחברת רובי קפיטל, וממייסדי פורום הגבורה. בנו גלעד נפל במלחמת חרבות ברזל