אחד הרגעים הטלוויזיוניים הגרוטסקיים שהופיעו על פני המסך הישראלי מזה זמן רב הוא הדיון שהתקיים השבוע ב"שש עם עודד בן־עמי" בין חבר הכנסת יצחק פינדרוס מיהדות התורה ובין המילואימניק עוז בן־נון (גילוי נאות: נפלה בחלקי הזכות לקרוא לו חבר).

המילה גרוטסקה, שתולדותיה מפותלות, חדרה לשפת היומיום אחר ששימשה לתיאור המפלצות שעיטרו את הכנסיות בצרפת במאה ה־17. במילים אחרות, גרוטסקה היא התחושה שעיניך חוזות במציאות מעוותת עד אימה, ייאוש וגיחוך גם יחד. כשחבר בכנסת ישראל, שעד לפני רגע כיהן בקואליציה ששולחת מדי יום ביומו חיילים לקרבות שייתכן שישובו מהם רק בתור שמות מותרים לפרסום, מכריז באוזנו של לוחם שעייף ממאות ימי מילואים ש"בני ישיבות לא יתגייסו, לא יקרה" - זאת תכלית הגרוטסקה. כלומר, פסיל אבן מפלצתי הניצב בינותינו.

חבר הכנסת פינדרוס אפילו לא נצרך לאיזה ניסוח אפולוגטי על תהליכים ארוכי טווח או לאיזו מילת הוקרה למי ששוחקים בחזית את גופם, את משפחתם ואת עתידם האקדמי והמקצועי - ומעל לכול תולים על בלימה את עצם חייהם. הוא ישב באולפן מתוך ביטחון מלא שהחרדיות לא תיאלץ לזוז במילימטר. יחוקק חוק או לא יחוקק, תימשך המלחמה או תיפסק, החרדיות לעולם תעמוד במקומה, כדרכו של מה שהתנוון.

ומדוע תוטרד מנוחתו של חבר הכנסת? הלוא ממשלת ישראל פצחה סביבו בריקודי ריצוי נמרצים בדמות פיטורי חבר הכנסת יולי אדלשטיין. ככה זה במדינה העברית: ראש הממשלה ירוץ נמרצות מביתו לכנסת ישראל גם תחת קלקול קיבה חריף, רק כדי להשיב את שבות החרדים לקואליציה. הרי כשרוצים הכול אפשרי, מלבד דבר אחד: להיישיר מבט לעיניו הכאובות של עוז בן־נון, שריח היישובים המפוחמים בעוטף עזה עוד עומד באפו מאז היום האפל ההוא, שבו, בלי לשאול שאלות, הוא בא למלחמה שמאפילה על חייו עד היום הזה.

רצה הגורל או בעל הגורלות, ובשבת הזאת תיזעק בבתי הכנסת הזעקה הנצחית של משה רבנו למול בני גד וראובן שביקשו להיוותר בעבר הירדן המזרחי: "האחיכם יבאו למלחמה, ואתם תשבו פה". מעבר למשמעותה הפשוטה והחותכת של ההצהרה, צריך להביט במה שמאחוריה. בני גד וראובן לא השתמטו מן המלחמות (מי יעלה כלל על דעתו דבר כזה, במסע במדבר שרצוף כולו חיכוכים מדממים), הם היו למודי קרבות עד העצם. בקשתם האחת הייתה לעצור, ולמצוא מנוחה ונחלה באדמה שתאמה את שאיפותיהם החקלאיות והכלכליות.

נזיפתו הנוראה של משה מעידה על אמת פשוטה: מובן מאליו שעל כל אדם בעם להגן על עצמו ולא להיתלות על כתפי אחרים, אך אומה הופכת לבת קיימא בזכות תחושת החובה להשתתף ממש בקרבותיו של בן השבט האחר, של האח שאינו כמוך בדיוק. מי שאין לו חלק בערבות הזאת כורת את הענף שמחבר אותו לעץ הישראלי.

בעצם, למשה הייתה טענה קשה נוספת לבני גד וראובן: בבקשתם להיוותר מחוץ לארץ כנען הם שומטים את הקרקע מתחת לסיפור ההגעה לארץ המובטחת, ויתכן שבזאת יחלישו את לב העם כולו. אבל על כעסו הזה הוא היה מוכן למחול, כל עוד בני השבטים הללו יבטיחו את ערבותם בשעת הקרב. עם יכול לשרוד שיגיונות ומחלוקות, אבל לא היעדר ערבות. תשאלו את משה, שלא שמע על ההכרח הקדוש לשמור את בני גד וראובן בקואליציה כדי לא להפיל את ממשלת הכניסה לארץ.

מילותיו של משה רבנו בפרשת השבוע הן המקור הרעיוני העתיק לאחד הציטוטים המפורסמים בהיסטוריה האמריקנית: "ועתה, אחיי האמריקנים, אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות בשבילכם, אלא מה אתם יכולים לעשות בשביל ארצכם". המילים האלה, שאמר צעיר נשיאי ארה"ב ג'ק קנדי בנאום השבעתו ב־1961, נקשרו למן הרגע הראשון בידי עיתונאים אמריקניים למשה רבנו. בעיניהם היה זה ניסוח מחודש למילים מנאומו האחרון של משה: "ועתה ישראל, מה השם א־לוהיך שואל מעמך". אבל לאמיתו של דבר, במודע או שלא, קנדי שיקף את דברי משה בפרשתנו, שמעמידים כלל יסודי מאוד: מצבה של חברה הוא סך כל מה שנותנים לה בניה יחדיו. חברה שהיא סך כל מקבליה היא חברה בקריסה.

זה הדבר הנורא שעולה מכל ריאיון של דובר ציבורי מן המיינסטרים החרדי בתקשורת: כפייתיות גמורה לעיסוק פלפלני בפגמי המדינה והצעותיה. תמיד הצבא לא מתגמש ולא מוכן, תמיד המערכת לא עונה לצרכים. הפמפלטים הללו אינם בבואה של חברת לומדים, כי אם של חברת מקבלים. כלומר, חברה ששואלת תמיד את השאלה הלא נכונה.

השבוע ציינו 56 שנים לנחיתה על הירח. את הסרט האדום על ההישג הזה גזר אומנם הנשיא ריצ'רד ניקסון, אך אביו האמיתי של המיזם הוא קנדי. כשהכריז בראשית כהונתו שהירח יהא החזית האמריקנית החדשה שהוא מבקש להגיע אליה, ושהוא מתכנן להנחית אדם על הירח עד סוף שנות ה-60, התגובה בציבור הרחב הייתה פקפקנית לחלוטין (לא לשווא הנחיתה על הירח הפכה למוקד של קונספירציות. הרי בלבנה, כך האמנו תמיד, אי אפשר לנגוע).

מרבית האמריקנים סברו שהמפעל יעלה הון ולא יצלח, אבל קנדי האמין שתנועה נפשית לעבר מה שנראה בלתי אפשרי היא יסוד חיוני לחברה. נכון, מאחורי החלטתו עמדו שיקולי היוקרה והכוח של המלחמה הקרה, אך נדמה שהוא האמין באמת ובתמים שהמרוץ לירח יפיח באמריקניוּת רוח שתאפשר לה להתגבר על משוכות שנדמות בלתי אפשריות גם על פני הארץ. קנדי צדק.

גיוס רחב יותר בישראל, בד בבד עם שינוי עומק במעמדם של המשרתים, הוא מטרה רחוקה פחות מהירח. לא לשווא נלחמים חברי כנסת חרדים כפינדרוס במערכת הסנקציות והתמריצים: הם מאמינים בעצמם שיש בהם ממש. וגם אם ניסיונותינו לא יצלחו, אל לנו להשתמט מן הניסיון. זה לא בשמיים.