29 חברי כנסת בסיעת הליכוד תמכו השבוע בהדחתו של חברם יולי אדלשטיין מראשות ועדת החוץ והביטחון של בית הנבחרים הישראלי. ידם לא רעדה, ליבם לא החסיר פעימה. הם לא השפילו מבט, ולא חשו בושה או כלימה.

הבובות על חוט של בנימין נתניהו הצביעו נגד האינטרס הלאומי החיוני של מדינת ישראל, שמחייב גיוס של כולם. האופורטוניסטים של הסיעה הגדולה בכנסת יצאו נגד משאלת ליבם של מצביעי הליכוד, אשר דורשים גיוס של כולם. הפוליטיקאים היושבים בירושלים הרימו את ידם אל מול המילואימניקים הכורעים תחת הנטל בעזה, ששבים ואומרים כי אין דרך אלא גיוס של כולם.

רק שלושה מהם גילו אומץ לב אזרחי וציוני נדיר: דוד ביתן, אלי דלל ושלום דנינו. המיעוט הזעיר הזה הוכיח שיש גם בני אדם בכנסת, פטריוטים בעלי עמוד שדרה בקואליציה. אבל 29 האחרים המחישו שוב לאיזה שפל הידרדרה הפוליטיקה הישראלית, ועד כמה היא התנתקה מהעם. רבים מנבחרי הציבור אינם מייצגים עוד את הציבור, ואינם משרתים את צרכיה הבסיסיים ביותר של המדינה ואת הטוב הכללי.

אין זה מקרי שמי שהיה לקורבן של הציניות הפוליטית חסרת הגבולות הוא מי שכבר בבחרותו היה למתנגד השלטון הסובייטי, ששבת רעב במעצר ונכלא בגולג. לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו הוכיח אדלשטיין, אסיר ציון שעלה ארצה, שהוא בעל עקרונות ואינו חושש להתעמת עם השררה.

כשמשרד האוצר ביקש לקצץ את תקציב הקליטה החיוני ב־1996, שר הקליטה הצעיר אדלשטיין איים להתפטר – וניצח. כשאריאל שרון כפה ב־2004 על הליכוד את תוכנית ההתנתקות בניגוד לדעתם של רוב חברי המפלגה, סגן יושב ראש הכנסת אדלשטיין היה ממובילי המרד נגדו. כשנתניהו ומירי רגב שברו את המסורת הממלכתית והחדירו את ראש הממשלה לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ב־2018, יושב ראש הכנסת התקומם. כשבית המשפט העליון התערב ב־2020 באופן בוטה בעבודתה של הרשות המחוקקת וניסה לכפות עליה סדר יום משלו, אדלשטיין מחה והתפטר.

כעת, כשהסוגיה הגורלית של חוק הגיוס הופקדה בידיו, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון אדלשטיין הבהיר שלא ייכנע ללחץ של החרדים ולמקיאווליות של ראש הממשלה, הגורסת כי השלטון נמצא מעל לכול. פעם אחר פעם הוכיח אדלשטיין שהיה ונשאר דיסידנט. באדיבות, באלגנטיות וברוח ממלכתית הוא היה לאיש במקום שכמעט לא היה איש.

התוצאה, כמובן, הייתה אש מימין ומשמאל. חצרו של נתניהו מעולם לא סלחה למורד המנומס על שהעז לצאת נגד הקיסר בשנת 2021. הימין הקיצוני לא מחל לאיש הימין המובהק (שהתנגד להסכם חברון ולהתנתקות, ותמך בהחלת ריבונות ביהודה ושומרון) על שהקפיד להיות ענייני וממלכתי. פעילי מחאת השמאל הפכו את אדלשטיין למושא שנאה מספר 1. כבר שנתיים הם רודפים, מטרידים ומקללים אותו, ומטילים מצור על ביתו. גם לבית הכנסת שלו הם פלשו, את בת הזוג שלו וילדיו הם תקפו. קואליציה לא קדושה של תומכי נתניהו ומתנגדיו, אנשי ימין ושמאל קיצוני, שמה לה למטרה להוריד את אדלשטיין מהבימה. מתלהמים מכאן ומכאן עשו הכול כדי לא לאפשר לבעל ערכים ועקרונות לשבש את מהלך העניינים הידוע של פוליטיקה קיצונית, אווילית, נמוכה ואלימה.

לאירוע שהתרחש השבוע בכנסת יש משמעות כפולה. במישור אחד, הקואליציה נחושה לשמר את שלטונה בכל מחיר. גם בשעה שחיילים גיבורים נופלים בעזה היא עושה כל מאמץ לשלם לחרדים את אתנן ההשתמטות. היא לא מהססת להחליש את הצבא ולפרום את האחווה גם בשעת מלחמה. שם המשחק הוא אחד: כוח. כוח, כוח ועוד כוח. כדי לשמר את הכוח הפוליטי מותר לשחוק כל נכס לאומי וכל ערך ציוני.

במישור אחר, הפוליטיקה הנוכחית נחושה להקיא מתוכה אנשים כמו אדלשטיין. היא לא מוכנה עוד לקבל מורכבות, ודורשת פשטנות. היא אינה מעוניינת ביושרה ועצמאות, אלא תובעת שבטיות וצייתנות. רעיון שיקול הדעת זר לה, ערך הענייניות משוקץ בעיניה. כל שהיא מבקשת הוא שאנשים כמו אדלשטיין, או וגדי אייזנקוט, בני גנץ ומתן כהנא, יעופו לה מהעיניים ויאפשרו לה להוריד אותנו למצולות ללא הפרעה.