אני כותבת את הדברים האלה ביד רועדת – לא כי אני פוחדת להביע עמדה, אלא כי ברור לי שבשיח הציבורי של 2025, כל אמירה מורכבת הופכת מייד לחשודה. נדמה שאם אינך בוחר צד ברור, אם אתה מנסה להחזיק בעמדה שמסרבת להיכנע לדיכוטומיה של "מי איתנו ומי נגדנו", אתה מייד הופך לחשוד, לבלתי לגיטימי ולפעמים אפילו ל"עוכר ישראל".
אז הנה, אני הולכת להסתכן: אני מתנגדת בכל תוקף לעמדותיו של איימן עודה, לא מסכימה עם הפוסט שלו, לא עם ההשוואה בין שחרור חטופים לשחרור אסירים, לא עם הנרטיב שהוא מקדם ולא עם הדרך שבה הוא בוחר לייצג ציבור. ובכל זאת, אני חושבת שהוא לא צריך להיות מודח מהכנסת.
לא, זה לא הופך אותי לשמאלנית עוכרת ישראל ולא לאישה שוויתרה על ציונותה. להיפך, זו בדיוק המשמעות של ציונות בריאה ושל דמוקרטיה חיה: היכולת להחזיק בעמדות נחרצות, להתנגד בחריפות, אבל גם להגן על הזכות של יריב פוליטי לייצג את בוחריו. דמוקרטיה נמדדת לא רק ביכולת של הרוב למשול, אלא גם בכבוד שהיא מעניקה למיעוט, גם כשהוא צורם, גם כשהוא מקומם.
הכי מעניין
חוק ההדחה, שנחקק ב-2016, נועד להיות חריג שבחריגים, לא כלי ענישה פוליטי ולא דרך לסתום פיות. אין להשתמש בו נגד עודה על בסיס פוסט או משפט חריף מאוד, שנוי במחלוקת אבל שאינו חוצה את הרף הפלילי או המוסרי שמצדיק הדחת נבחר ציבור. יתרה מזו, עודה כבר הודיע שלא יתמודד בבחירות הבאות – אז מה התועלת בהדחה? האם זהו מסר הרתעתי או ניסיון להרוויח נקודות פוליטיות על גבו של ציבור שלם?
היועצת המשפטית של הכנסת עצמה הביעה ספק אם יש כאן עילה מספקת להדחה. כשזה יגיע לבג"ץ, צפוי משבר. מצד אחד, בג"ץ יתקשה לאשר הדחה על בסיס פוסט ומשפט מקומם. מצד שני, אם יפסול את החלטת הכנסת, הוא יימצא בעימות חזיתי עם רוב עצום של נבחרי הציבור – מצב מסוכן לדמוקרטיה הישראלית.
עוד כתבות בנושא
אבל יש כאן עניין עמוק יותר: ח"כים שמדיחים ח"כים. זהו מדרון חלקלק ומסוכן. הכנסת היא לא מועדון סגור שבו החברים מחליטים מי לא מתאים להם. ברגע שחברי כנסת מתחילים להדיח זה את זה, הדמוקרטיה מאבדת את עמוד השדרה שלה.
היום זה עודה, מחר זה עלול להיות כל מיעוט אחר – ערבים, חרדים, שמאלנים או מתנחלים. האם ממשלה עתידית תוכל להדיח חבר כנסת חרדי שיכריז "נמות ולא נתגייס"? האם נרצה לחיות במדינה שבה כל אמירה חריגה הופכת לעילה להדחה? דמוקרטיה בריאה חייבת להכיל גם את הקולות שמאתגרים אותה, גם את אלה שמכעיסים אותנו. "אעמוד על זכותך להגיד את דעתך", זו לא קלישאה ליברלית, זו תמצית הרעיון הדמוקרטי.
אנחנו כבר כמעט שנתיים בתקופת מלחמה והצורך לברר "מי איתנו" ו-"מי נגדנו" שב ועולה. זה טבעי ואפילו קיבל שם מחקרי – "התכנסות סביב הדגל". אבל בישראל יש מי שמנצל זאת בצורה פופוליסטית, מנסה לייצר מצג שווא של צעדים או חוקים שמחזקים לכאורה את תחושת הביטחון, אך בפועל מבצרים את הקואליציה, מחלישים את הדמוקרטיה ומשתיקים קולות.
דווקא אנשי המרכז, אלה שמאמינים שאפשר להיות ציוני, פטריוט ואפילו לוחם, ובכל זאת להתנגד להדחה פוליטית של יריב, הם אלה שצריכים להרים את הדגל. לא צריך להשתתף במשחק הפופוליסטי של "מי איתנו ומי נגדנו", לא להיגרר אחר קריאות הקרב של הקואליציה, אלא לעמוד על עקרונות הדמוקרטיה בגאווה. מרכז זה לא חולשה, זה עוצמה. זו היכולת להחזיק בעמדה מורכבת, להגן על זכויות גם של מי שמקומם אותך ולסרב להיגרר למשחקים מסוכנים של הדרת מיעוטים.
דווקא ברגעים שבהם הכי קל להיסחף אחרי הרגש, צריך להחזיק חזק בעקרונות. לא להיבהל מהמורכבות, לא להתנצל על התבונה ולא להירתע מהצורך להגן על הדמוקרטיה, גם כשהיא לא נוחה. כי דמוקרטיה, בסוף, היא לא רק של הרוב, היא של כולנו. וזה לא הופך אותנו לא ליהודים פחות ולא לציוניים פחות. זה מה שהופך אותנו לדמוקרטיה אמיתית.