אביב 1992, הבחירות עמדו בפתח. "ישראל מחכה לרבין" מול "הליכוד זה נכון". חלפה שנה מאז שהתעופפו לעברנו טילים במלחמת המפרץ, ובסלון ביתי בשכונת רמות שבירושלים התנהלה שיחה ערה. אבי ד"ר יגאל דוניץ ז"ל והשר לשעבר ח"כ פרופ' שמעון שטרית ישבו על המצע הכלכלי־חברתי של מפלגת העבודה. נזרקו לאוויר ביטויים כמו "משק בריא" ו"צדק חברתי". ואני, נער בן 12 בסך הכול, הקשבתי מהצד ותהיתי איך מצע יהפוך לסטיקר ואיך סטיקר יהפוך לניצחון.

33 שנים עברו מאז, אירוע רודף אירוע, ואי אפשר להתחיל לשחזר מה קרה לנו בעשורים האחרונים. מנת חלקנו בארבע השנים האחרונות לבדן כללה מגפה כלל־עולמית, שבר חברתי מתמשך, טבח נוראי, מלחמה רב־חזיתית ממושכת, ובמקביל הנחתת מכה ניצחת על אויב שאיים לכלותנו זה עשורים.

נדמה שמה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מכול הוא שקט, שדברים ואנשים יחזרו למקומם ולביתם. אנו נדרשים לעכל, לעבד, לנשום ולחיות. אנחנו רוצים וזקוקים לחיים עצמם ולשגרה נטולת אסונות. אבל המדינה וגם אנו האזרחים לא יכולים להסתפק בשקט לבדו. אנחנו חייבים עוד מרכיב מהותי: תקווה. אנחנו זקוקים לתמונת עתיד, חלום לשאוף אליו, חזון ללכת לאורו. אז כדי לצעוד קדימה קפצתי שוב אחורה לימי נעוריי.

ב־1992 המפלגות ניסחו מצעים מפורטים – מסמכים בני עשרות עמודים עם המון מילים, שפירטו את עקרונות המפלגה ואת תוכניות הפעולה שבכוונתן להגשים אם וכאשר יעלו לשלטון. היום מסמכים כאלה לא היו עוברים את הציבור – לא באורך, לא בניסוח ולא בפורמט. אבל כאזרחים אנחנו זקוקים לתקווה ולתמונת העתיד שהם הציעו שם כמו אוויר לנשימה.

כך לדוגמה, מצע מפלגת העבודה כלל יותר מעשרים פרקים שהתייחסו למגוון רחב של נושאים – שלום, ביטחון, ירושלים ודמוקרטיה, חינוך, כלכלה, ציונות ושלטון מקומי, תרבות, מעמד האישה והדור הצעיר. בפרק על שלום וביטחון נכתב: "משא ומתן ללא תנאים מוקדמים עם ממשלת לבנון ריבונית ועצמאית, משוחררת משליטה צבאית סורית ומנוכחות של כוחות צבאיים זרים וטרוריסטים". שני עמודים אחר כך, בפרק על חובת הגיוס לצה"ל, נכתב: "מפלגת העבודה תפעל לתיקון המעוות על פי העיקרון של שוויון חובות ושוויון זכויות בין אזרחי המדינה... [ו]מציינת לחיוב את הניסיון המוצלח של שילוב לימוד תורה ושירות צבאי במסגרת ישיבות ההסדר". לגבי חינוך צוין כי מפלגת העבודה תפעל ל"טיפוח הפלורליזם החינוכי לסוגיו והחברתי לקהילותיו, תוך הנחלת ערכי יסוד משותפים, ברוח מטרות החינוך הממלכתי".

מצע הליכוד כלל 13 פרקים, והתייחס אף הוא למגוון נושאים רחב – שלום, יחסי חוץ וביטחון, יישוב הארץ, ירושלים, כלכלה וחינוך, תרבות, משטר וסביבה. גם הליכוד פתח את מצעו בפרק השלום: "ישראל תשאף לחתום על חוזה שלום עם סוריה, ולכונן עמה יחסי שלום מלאים ותקינים". בפרק ב' פורט הקשר הרצוי עם ארה"ב: "היחסים בין ישראל לארצות הברית ימשיכו להיות מושתתים על האמונה בערכים המשותפים לשתי האומות של חירות, צדק ודמוקרטיה ועל שותפות אינטרסים".

פרק ז' פירט כי העקרונות הכלכליים של המפלגה ימומשו "בתנאים של תחרות ובדרך של הפחתת מיסים", וכי "הממשלה תדאג לכל אזרח בהשגת מזון, מלבוש, מעון, מרפא, השכלה ותעסוקה" . הליכוד התייחס גם לחינוך ולתפקידו בנטיעת "אהבת המולדת, תודעה יהודית וציונית... חירות ושוויון, אהבת הבריות וטוהר המידות ברוח חזונם של נביאי ישראל".

הנגשת הפוליטיקה לציבור השתנתה בעידן התקשורת הדיגיטלית. עברנו ממצעי מפלגות מקיפים למסרים קצרים ותכליתיים. שינוי המדיה והתכווצות הקשב הצריכו לצמצם את המסרים ולארוז אותם אחרת. אולם בעידן שבו שיח ציבורי מתכווץ לסטורי, חשוב להזכיר: פוליטיקה היא לא רק ניהול משברים, היא גם אמורה להציע כיוון ודרך. גם בלי מצעים של עשרות עמודים, לכל הפחות מגיעה לנו תמונת עתיד ברורה – רעיונית ומעשית. אני נזכר בישיבה בסלון בית ילדותי בשנת 1992, עת שככו הטילים מעיראק, שניסחו בה מצע מלא תקווה לעתיד. בימים אלה – לאחר ששככו הטילים מאיראן – אנו זקוקים בדחיפות לנסח תמונת עתיד, לשוב ולחתור יחד למחוז חפצנו ההיסטורי "כשמצפן החזון מכוון דרכנו".

"לא בגזירת גורל עיוור אנו נסחפים בזרם הזמן בלי דעת לאן", כתב דוד בן־גוריון בראשית 1949, "יש לנו מחוז חפץ היסטורי, ואנו חותרים לקראתו כשמצפן החזון מכוון דרכנו".

איתן דוניץ הוא מנכ"ל המכון למורשת בן־גוריון