מי שחושב שקרקעות הגליל הופקרו מעצמן צריך להתעורר. מדובר במדיניות ממשלתית ברורה ומכוונת, שמבוצעת על ידי שרים חרדיים, תחת חסותו המלאה של בנימין נתניהו. זו לא תאונה, לא רשלנות ובטח לא "חוסר מעקב". זו החלטה אסטרטגית של ראש הממשלה להקריב את השליטה היהודית-ציונית בגליל בעבור שיקולים קואליציוניים.

הנתונים ברורים וקשים: מיליארדי שקלים זורמים למגזר הערבי, עשרות אלפי מבנים לא-חוקיים מוכשרים בדיעבד, תחומי שיפוט מורחבים וקרקעות מדינה מועברות בקלילות שאין דומה לה. איך כל זה קורה?

השליטה במשרדי המפתח

משרד הפנים הוא הכלי הכי חזק במערכת הממשלתית לשליטה על קרקעות. השר יכול לקבוע מדיניות הגירה, לאשר תקציבי שלטון מקומי, להחליט על הרחבת תחומי שיפוט ולהכריז על אזורים כרובע עירוני. זה בדיוק מה שעושה משה ארבל מש"ס מאז שנכנס לתפקיד. הישגיו של ארבל מרשימים. הוא הפך את גני תקווה וכפר קרע לערים, הרחיב תחומי שיפוט של רשויות ערביות ואישר תוכניות מתאר שמכשירות אלפי מבנים לא-חוקיים. כל זה בשם "פיתוח החברה הערבית" ו"צמצום פערים".

השר יצחק גולדקנופף מיהדות התורה לא פחות יעיל. משרד הבינוי והשיכון שלו מממן תוכניות דיור מועדפות, מגריל מענקים לרכישת דירות ומאריך תוכניות סבסוד שמיועדות בעיקר לחרדים ולערבים. התוצאה: דיור זול ונגיש לשני המגזרים, על חשבון הציבור הכללי. כששואלים את גולדקנופף על עליית מחירי הדירות, הוא עונה: "זה לא שייך אלינו". איש לא מצפה ממנו לפתור את משבר הדיור הכללי - הוא שם כדי לטפל בחרדים באמצעות הערבים.

הסימביוזה המושלמת

החרדים הבינו מזמן שהם יכולים להשיג הרבה יותר בשיתוף פעולה עם הערבים מאשר בלוחמה נגדם. שני המגזרים חולקים אינטרסים בסיסיים: הם רוצים כסף מהמדינה, הם מתנגדים לשירות צבאי והם מעוניינים לחזק את המעמד שלהם מול הרוב הלאומי-ציוני.

התוצאה היא ברית פוליטית יעילה במיוחד. החרדים תומכים בתקציבי פיתוח למגזר הערבי, והערבים תומכים בתקציבי חינוך ורווחה למגזר החרדי. שניהם תומכים במדיניות שמחלישה את הגוש הלאומי-ציוני ומגדילה את הכוח הפוליטי שלהם. זה עובד והרוב הלאומי-ציוני לא עושה דבר כדי לעצור זאת.

צריך להיות ברור. החרדים עושים בדיוק מה שכל מיעוט פוליטי חכם אמור לעשות. הם מנצלים את הכוח הפוליטי שלהם כדי לקדם את האינטרסים של הציבור שלהם. יש פה לגיטימיות פוליטית מושלמת, ואין שום סיבה שהם יוותרו על זה.

החרדים לא אחראים לכך שנתניהו זקוק להם כדי לשרוד פוליטית. הבעיה היא שהרוב הציוני לא משחק נכון את המשחק הפוליטי. הפתרון הוא במשא ומתן קואליציוני שיממש את כללי הזהב הבאים:

• משרד הפנים חייב להישאר בידי מפלגה ציונית. זה לא משא ומתן, זה קו אדום. אפשר לתת לחרדים כל משרד אחר כמו: חינוך, בריאות, רווחה, דתות ואפילו משפטים. אבל לא פנים.

• משרד השיכון והבינוי חייב להישאר בידי מפלגה ציונית. המשרד הזה קובע מדיניות דיור, מחלק קרקעות ומממן פרויקטים. אי אפשר לתת אותו למי שרואה את עצמו כנציג מגזרי ולא כנציג של כלל העם.

• ועדת הכספים, הוועדה שקובעת איך התקציב מתחלק לא יכולה להיות בידי מי שמעוניין להטות אותו למגזר מסוים. זה עניין של הגינות בסיסית.

• ועדת הפנים, הוועדה שמפקחת על משרד הפנים, לא יכולה להיות בידי מי שתומך במדיניות מגזרית ללא עוררין.

• רמ"י (רשות מקרקעי ישראל), הגוף שמחליט על חלוקת קרקעות המדינה, לא יכול להיות תחת השפעה של מי שמעוניין בחלוקה מגזרית. עליו להיות כפוף למשרד ראש הממשלה.

לסיכום, מדינת ישראל לא הוקמה כדי שנוותר על השליטה בגליל תמורת יציבות ממשלתית. המפעל הציוני לא נבנה על מנת לראות איך קרקעות שדורות של חלוצים עבדו להשיג אותן, נמסרות בקלילות למי שמשלם הכי הרבה במטבע הפוליטי. השינוי הנדרש הוא פשוט: ציונים שיבינו איך לנהל משא ומתן קואליציוני. לא צריך לפגוע בחרדים, לא צריך להילחם בהם ולא צריך להדיר אותם מהשלטון. צריך רק להבין איזה תיקים אפשר לתת להם ואיזה תיקים אסור לתת להם. על הרוב הלאומי-ציוני לשחק את המשחק הפוליטי באותה רמה של מקצועיות ויעילות. עד אז, קרקעות הגליל ימשיכו לעבור מידנו. לא בגלל שהחרדים רעים, אלא בגלל שהם טובים יותר מאיתנו בפוליטיקה.