הריאיון של נפתלי בנט אצל עמית סגל ובן כספית פתח עונה נוספת של סימולציות על הרכבה של הממשלה הבאה שתוקם אחרי הבחירות, מתי שלא יתקיימו. סגל שאל את בנט אם יישב בממשלת נתניהו במידה ולא יצליח להרכיב בעצמו את הממשלה הבאה. בנט ענה שבנימין נתניהו חייב לסיים את תפקידו, אבל סגל התעקש שוב ושאל את בנט אם יסכים לשבת תחתיו. בנט שוב ניסה להתחמק וסגל שוב התעקש, עד שהצליח להוציא מבנט את המילה "נכון", ממנה ניתן היה להבין שהוא לא יישב תחתיו.

השיח הזה בין סגל לבנט מסמן את השיח שצפוי לנו בעוד הרבה ראיונות של ראשי מפלגות בשנה הקרובה. אם הוא יתרחש כמו בריאיון הזה, הוא יוביל אותנו בסבירות גבוהה לשנים נוספות של החרמות ופסילות פוליטיות ולממשלות צרות שמעניקות כוח מופרז למפלגות הקצה הקטנות. נהוג להפיל את כל האחריות למצב הזה רק על הפוליטיקאים, אבל גם לעיתונאים, ובמקרה הזה לסגל, יש אחריות.

נתחיל מבנט, שלא היה צריך להיכנע לשאלות החוזרות ונשנות של סגל אלא לומר באופן ברור: באתי להחליף את נתניהו, אבל אם אפסיד, אקבל את הכרעת הבוחר, אשים בראש מעייני את לכידות החברה הישראלית ויציבות השלטון ואצטרף לכל ממשלה ציונית ורחבה שתוקם כדי לרפא את השסעים בינינו. הדרך לממשלת אחדות ציונית רחבה ויציבה עוברת קודם כל בהפסקת ההחרמות האישיות. הפערים הקטנים בסוגיות המדיניות והביטחוניות בין רוב המפלגות הציוניות לא מצדיקים את ההחרמות והפסילות. אם מפלגות האופוזיציה הנוכחית ומפלגתו העתידית של נפתלי בנט רוצות לייצר הסכמות רחבות ביחס למערכת המשפט ולסוגיית הגיוס, הן חייבות להפסיק את ההחרמה האישית של מנהיג הליכוד.

אבל לא רק בנט אשם. הגיע הזמן שגם עמית סגל, כמו שאר העיתונאים הפוליטיים, לא ישקיעו כל כך הרבה שאלות בסוגיית עם מי תשב ועם מי לא תשב אחרי הבחירות, ולא ינסו להוציא בכוח מפוליטיקאים הצהרות שהם לא רוצים להצהיר. לכאורה, העיתונאים בסך הכול עושים את עבודתם. אבל עבודתם יכולה להתמקד בשאלות חשובות יותר על עמדות ועל מדיניות. ההתעקשות לסבך את הפוליטיקאים בהצהרות ובהבטחות על ספקולציות, בניגוד לרצונם, מסבכת אחר כך את כולנו בהרכבת ממשלות. 

בנט אמר בפירוש שהוא בא להחליף את נתניהו. הוא לא רצה להתייחס לסיטואציה שבה נתניהו ינצח, כי הוא לא תכנן להצהיר שהוא פוסל ישיבה תחתיו. אם בנט היה דוגל בהחרמה של נתניהו, הוא היה אומר זאת במפורש בפה מלא כבר אחרי שאלה אחת. אבל סגל התעקש שלוש פעמים. זו זכותו המלאה כמובן, אבל הוא גם יכול היה להשאיר לבנט, כמו לכל פוליטיקאי אחר, מרחב עמימות וגמישות, ולהסתפק בהצהרה של בנט שהוא בא להחליף את נתניהו.

אני מאמין שגם לכלי התקשורת יש חלק במציאות הפוליטית המקוטבת בה אנחנו חיים. בכל מערכות הבחירות האחרונות, פוליטיקאים שהתעקשו לא להצהיר מראש מה יעשו בכל אחת מהסיטואציות שתיווצרנה לאחר הבחירות, נרדפו על ידי עיתונאים שהחליטו שלא יעלה על הדעת שפוליטיקאי ישאיר לעצמו מרחב מסוים של גמישות פוליטית בתוך קווים שאמורים לכאורה להיות אדומים.

התקשורת מיישרת קו עם הנחה בעייתית שלא הייתה מקובלת בעבר, לפיה לשבת בממשלה עם יריבים פוליטיים זה מעשה מגונה בסדר גודל של שחיתות שלטונית או הפקרה ביטחונית. הגיע הזמן שאנשי התקשורת יעסקו יותר בעמדות ובמדיניות של הפוליטיקאים ופחות במערכות היחסים ביניהם.

בגמרא יש ביטוי מוכר: "לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב". משמעותו היא שיש אחריות לא רק לעכבר הגנב אלא גם לחור שנתן לו מקום להחביא את הגניבה. גם בתופעת ההחרמות והפסילות האישיות, לא רק הפוליטיקאי הוא האשם. גם לתקשורת שמתאמצת באובססיביות לסבך אותו בהצהרות על ספקולציות עתידיות, יש אחריות.