השיחות שערכתי עם מומחים על רפורמת השידורים של השר שלמה קרעי הפתיעו אותי. מתברר שגם בימין הכלכלי וגם במערכת המשפטית סבורים שההצעה לא אפויה, מלאת חורים ורוויית סיכונים. שר התקשורת מעדיף מהירות על פני יסודיות. הוא מזריק כמויות גדולות של פיטוצין כדי לזרז את לידת החוק, אף שדחיקת השעה בלידה – יודעת כל אימא – היא פוטנציאל לקשת שלמה של "מתנות", מבעיות קשב ועיכובי התפתחות ועד רצף של כל מיני תסמינים מפוקפקים.

הבהילות נובעת בעיקר מהאינטרס הנקודתי של ערוץ 14, העלול לאבד סטטוס זמני אשר מזכה אותו בכמה מיליוני שקלים. כרגע הערוץ מוגדר כ"רישיון זעיר" הפטור מרוב החובות הרגולטוריות. הסטטוס הזה עתיד לפקוע בקרוב, ואם המערכת הרגולטורית לא תעבור מטמורפוזה, ערוץ 14 יעמוד תחת אותן חובות כמו ערוצי 12 ו־13. קרעי רוצה להגיש מנחה לערוץ בדמות פטוֹר מהחובות הללו.

בתחילת ההיריון, שר התקשורת הפתיע כאשר בחר לקדם את הרפורמה שלו בדרך המלך: הצעת חוק ממשלתית. במסלול הזה נעשית עבודת מטה מעמיקה של משרדי הממשלה הרלוונטיים, והרפורמה מנוסחת מנקודת מבט רחבה והוליסטית. התזכיר הראשון הופץ ביולי 2023. המשנה ליועמ"שית מאיר לוין קיים בליץ ישיבות, כשבמקביל מחלקת הנסחות התחילה לכתוב את החוק. כאמור, לוחות הזמנים הפוליטיים הקשו על השלמת המהלך, וקרעי החליט לקטוע אותו באיבו. כך נקטע התהליך מול רשות האסדרה, שאמורה לבדוק את הדו"ח הכלכלי (RIA) ולהעריך אם הרפורמה תגרום יותר תועלת או נזק.

בלב הרפורמה ניצב ביטול שני גופים רגולטוריים: מועצת הרשות השנייה, ומועצת הכבלים והלוויין. תחתם יוקם גוף רגולטורי חדש, "הרשות לתקשורת משודרת". הוא יורכב משבעה חברים, שארבעה מהם ייבחרו על ידי שר התקשורת. לרשות הזו יהיו שיניים. היא תוכל לאכוף, לפקח ולנהל את שוק התקשורת, כולל סמכות להטיל קנסות עד אחוז מהכנסות הגוף המפוקח. הרבה כסף בשביל גופים גדולים.

עוד כוללת הרפורמה הסרת מגבלות על המשולש הון־שלטון־עיתון. מעתה לא תידרש הפרדה מבנית בין חברות החדשות ובין הערוצים המסחריים, וערוץ 12 למשל לא יצטרך להפריד בין חברת החדשות ל"קשת". כך יבוטל המנגנון שנועד להגן על החדשות מהשפעה מסחרית ישירה. מנגנון הגנה נוסף שיבוטל הוא האיסור על בעלויות צולבות. ערוצים, פלטפורמות סטרימינג ועיתונים יוכלו להיות בבעלות משותפת של אותו טייקון. מול הטענה שההפרדות הללו הכרחיות כדי לשמר מידה מינימלית של אובייקטיביות בשידורי החדשות, טען קרעי כי "ערוצי התבהלה" מוכיחים שהרגולציה לא עובדת.

רכיבים נוספים ברפורמה: משרד התקשורת ישלוט על נתוני הרייטינג; חובת ההשקעה בהפקות מקור תוטל על כל בעל פלטפורמה לשידורי טלוויזיה, ומעתה גם גופי שידור בינלאומיים שפועלים בישראל כמו נטפליקס או אפל טי־וי יחויבו להשקיע כאן בהפקות מקור; תבוטל הבלעדיות על שידורי הספורט; ואפליקציית עידן פלוס תהפוך לממשלתית וחינמית.

מה שעובד בעיתונות

כדי להבין את הביקורת חשוב להתעכב רגע על מושג בסיסי בשם "פלטפורמה": במשך שנים רבות, ממי שרצה לשדר טלוויזיה נדרשה השקעה בתשתיות פיזיות יקרות באמצעות שירותי לוויין (יס) או כבלים (הוט). החברות שהציעו ללקוחות ממיר הכולל חבילת ערוצים היו גדולות ועשירות, ורף הכניסה לשוק היה גבוה. כדי לעודד יצירה מקומית, המאסדר דרש מהחברות הללו להשקיע אחוז מסוים מהכנסותיהן בהפקות מקור.

התפתחות האינטרנט שינתה את המצב. כיום מי שרוצה לצרוך טלוויזיה יכול ליהנות משירותיהן של חברות סטרימינג בינלאומיות גדולות כמו נטפליקס, דיסני, אמזון ואפל טי־וי; לרכוש מינוי זול לחברות סטרימינג מקומיות כמו סלקום, פרטנר, נקסט וכדומה; ולמעשה גם זה לא הכרחי – כל מי שיש בבעלותו טלוויזיה חכמה יכול להוריד אפליקציות של ערוצים כמו כאן, 12 או 14, ולצפות חופשי ללא ממיר.

ברפורמה של קרעי, כל מי שמשדר חבילת ערוצים מוגדר כ"פלטפורמה", והכנסותיו יחויבו בהשקעה בהפקות מקור. בנוסף, כל מי שמשדר חדשות, מחזור הכספים שלו עולה על 2 מיליון שקלים ומעסיק שישה עיתונאים, חייב ברישום כ"חברת חדשות", והרשות החדשה שתוקם תוכל לפקח עליו.

בימין הכלכלי לא מצליחים להבין את ההיגיון של קרעי: כיום אין עוד צורך בפלטפורמה, כשניתן להוריד ישירות את האפליקציות. שימור ה"פלטפורמה" כמנגנון המכונן של שוק הטלוויזיה נועד לשמר את הכוח בידיים של הפלטפורמות הקיימות, שאין בהן עוד צורך, ובידיים של הרגולטור, שגם בו אין עוד צורך. הנהנים העיקריים הם השחקנים הקיימים בשוק, שכבר התרגלו לגחמות הרגולטוריות. אם אין כאן משאב ציבורי מוגבל ויקר – בַטלו את הגופים הרגולטוריים, תנו למי שרוצה להקים גוף מדיה ולשדר, והַניחו לציבור להצביע באמצעות השלט. גוף מדיה שאין לו צופים לא יצליח למכור פרסומות ויחדל מלהתקיים.

פוחדים מהצפה של פייק ניוז? אותו איום נשקף הרי גם מעיתונים, שאינם מצויים תחת רגולציה, כאשר בפועל העיתונים מקפידים על בדיקת עובדות, בין השאר משום שהם חוששים מתביעת לשון הרע או תביעת נזיקין. חוק העונשין, פקודת הנזיקין וחוק איסור לשון הרע מעניקים הגנה בסיסית מפני פייק ניוז ולשון הרע, ואין צורך לעבות אותם בפקידי רגולציה ששיקול הדעת שלהם לא תמיד צפוי.

ובנוגע להפקות מקור, סדרות ישראליות טובות יופקו גם בלי חובה רגולטורית, פשוט מפני שזו הדרך של גופי המדיה למשוך צופים. כאשר יוצר ישראלי מפיק תוכן אטרקטיבי, הוא יכול למכור את הסדרה שלו לא רק לערוצים ישראליים אלא גם לגופים בינלאומיים, ולעשות ממנה הרבה כסף. אם דווקא מתעקשים, אפשר למדוד את היקף החשיפה הדיגיטלית של כלל הגופים המסחריים ולחלק את הנטל בין כלל הגופים הבינוניים והגדולים בהתאם להיקף החשיפה היחסי.

בין תבהלה לרעל

במשרד המשפטים לא מבינים את הרפורמה מנקודת המבט ההפוכה, זו הסבורה שישנה חשיבות רבה ברגולציה על שוק החדשות: טענתם המרכזית היא שקרעי יוצר רף כניסה נמוך מאוד ל"פלטפורמה" – מחזור של 2 מיליון שקלים ושישה עיתונאים זה רף שגם פודקאסטים מסוימים עשויים לעמוד בו – והמשמעות היא שהם יוצבו באותה שורה על הסטרימר הממשלתי לצד ערוצים כמו 12, 13, או 14.

על פי הגישה הזו, ההצפה לא תגדיל מגוון אלא תוריד איכות. היעדר רגולציה אפקטיבית על שוק המדיה עלול להוביל לתוצאה מסוכנת, כפי שניתן לראות במערכת התקשורת האמריקנית. בשוק פתוח לחלוטין, ללא חובת איזון, אמינות או אחריות ציבורית, קמות זירות תקשורת ודמויות בולטות שהפכו את המרחב התקשורתי בארה"ב לזירה של קיטוב, תאוריות קונספירציה והסתה. בימין האמריקני בולטים אישים כמו טאקר קרלסון, אלכס ג'ונס וסטיב באנון, שהפיצו מידע לא מבוסס על זיופי בחירות, דמוניזציה של מהגרים ותאוריות קשר אנטי־ממסדיות. זהו ימין בדלני נוסח MAGA, שלא פעם מבקר את ישראל בשצף. בשמאל האמריקני, בעיקר בקרב תומכי ברני סנדרס וה"סקווד", המצב גרוע הרבה יותר: ערוצי תקשורת של צ'נק אויגור ואנה קספריאן ("הטורקים הצעירים"), איימי גודמן ואחרים מקדמים את קפסולות הרעל של ה"ווק", לרבות פרופגנדה אנטי־ישראלית ותרבות ההשתקה והביטול של דעות אחרות. בהקשר הישראלי, החשש הוא שהורדת רף הכניסה לסטטוס "חברת חדשות" לא תגדיל את האיכות, אלא תיצור מרוץ לתחתית בין "ערוצי תבהלה" ל"מכונות רעל".

הלאה. כאשר יהיו עשרות ערוצים, תתחיל מלחמה על המיקום שלהם בממירים. במשרד המשפטים חוששים שהממשלה עלולה לנצל את המצב כדי לדחוק ערוצים כמו 13 מ"עידן פלוס", ולהכניס במקומם פודקאסטים הנוחים לה פוליטית. לשים הכול על המסך זו לא הסדרה אלא כאוס.

בימין הכלכלי חוששים מאותו הדבר אבל מהכיוון ההפוך: הרעיון ליצור יישומון חינמי שיחליף את עידן פלוס הוא איוולת. אם הוא יצליח ויהיה נפוץ, פעולתו תהיה מנהלית, כלומר כפופה לבג"ץ. באופן תאורטי, בג"ץ יכול להורות לגוף הזה להפסיק לשדר את ערוץ 14. החלופה הפשוטה היא לתת לשוק לפעול ללא התערבות: כל מי שיוצר תוכן ישדר אותו עם יישומון OTT, והמגבלות יהיו אלה המוטלות על עיתונות.

חששות נוספים שמביעים במשרד המשפטים הם מהעובדה ששר התקשורת ישלוט ברוב הרכב הגוף המנהל של הרשות הרגולטורית החדשה, מה שעלול ליצור מצבים של התערבות פוליטית במטרה להפעיל לחץ על גופי תקשורת. חשש נוסף הוא משליטה ממשלתית במנגנון מדידת הרייטינג. כיום, כשהמנגנון הזה איננו ממשלתי, הוא משרת תכלית אחת ויחידה: תמונת מצב מהימנה של היקף החשיפה עבור המפרסמים. התכלית הכלכלית הזו מחייבת אותו באובייקטיביות. כאשר הממשלה תשלוט במדידה היא עלולה לייצר מניפולציות שונות כדי להעדיף ערוצים הקרובים לליבה.

אז בימין פוחדים מבג"ץ, המשפטנים פוחדים מהממשלה, אבל על השורה התחתונה מסכימים בשני הצדדים: רפורמת התקשורת של קרעי, שנולדה בחיפזון רגולטורי ובלחץ אינטרסנטי, מאיימת לפרק את האיזונים הדקים שבין עיתונות חופשית לכוח פוליטי. בשיח נמהר על חירות ותחרות, היא משרטטת מציאות שבה מהירות גוברת על איכות, ועולם חדשותי הופך לשדה פרוץ של השפעה והטיה.