כמו כל סוגיה אחרת בשנים האחרונות, גם החוק לשחרור המגזר החרדי מגיוס לצבא נתקל במחסום הפוזיציה שעניינה בעד הממשלה או נגדה. אם אתה נגד הממשלה – תקוף בכל הכוח את החקיקה. אם אתה בעד הממשלה, אתה מוזמן אחר כבוד לפיצול הבא בתרשים הזרימה: שווה לך לפרק בשביל זה את הממשלה או לא? אל תטרח לענות, אמור לנו מה דעותיך ואנחנו כבר נודיע לך מי אתה: בעל ברית אסטרטגי זהיר וחכם, או אידיוט שימושי של השמאל.

לשאלה הפופוליסטית אם כדאי לפרק את הממשלה בגלל חוק גיוס ש"ממילא לא יביא את החרדים לצה"ל, והצבא הרי אינו כשיר לקלוט אותם בהתאם לצרכים שלהם", יש כמובן מענה פשוט ורב תהיות: שווה לך לפרק את המדינה כדי לשמור על הממשלה? שווה לך לסכן את ביטחונה וקיומה? לפרק משפחות של משרתי מילואים שקורסות תחת הנטל באין מחליף? שווה לך לתמוך בחוק שבמסגרתו מגזר שלם – על לומדיו הצול"רים, שבאבניקיו החסונים וחרדל"שיו הכופרים – יקבל פטור גורף לדורות משירות צבאי קיומי, רק משום שהתחנך בתלמוד תורה מסוים מאוד במסגרת חוק חינוך ללא ליבה?

הייתכן שדווקא נציגי המגזרים המשרתים בכל הכוח, יכשירו את העוול הזה עשרות שנים קדימה – שנים שבהן ממילא תהיה ממשלה אחרת? האם נכון לתקוף, לרמוס, להאשים ולבזות בן ברית ערכי כמו ח"כ יולי אדלשטיין, רק לטובת ברית תלויה בדבר עם המגזר החרדי? האם אפשר לא לתלוש שערות נוכח החלטתם של רבנים חשובים מהציונות הדתית להפנות אצבע מאשימה דווקא למגויסים ותומכיהם ש"מפרקים ממשלה בעיצומה של מלחמה" - ולא להפנות את אותה השאלה למשתמטי השירות, שבנוסף להיותם עומדים מנגד, הם אלה שמאיימים בפירוק הממשלה בעיצומה של מלחמה?

האומנם קיומה של מדינת היהודים וביטחון אזרחיה מותנים בכך שהחייל הדתי או החרדי לא יראה נשים לכל אורך שירותו הצבאי, ויקבל לצלחתו הכשר מחצר רבנית מסוימת בלבד? האומנם שמירת העיניים קודמת לשמירה על היהודים? האם אכילת בשר בהכשר מהודר קודמת למצוות "לא תעמוד על דם רעך"? האם לא פשוט יותר לתקן מצוקות כאלה מתוך המערכת, מאשר לבוא בדרישות לשירות אופטימלי ונוח למשתמש עוד בטרם הוכח בכלל רצון כלשהו לבוא בקהל הקדוש של משרתי הצבא?

מציקה במיוחד ההקנטה הטוענת שהמוחים יעבירו במו ידיהם את השלטון לידי מחנה עוין את ערכי הימין ולעומתי לו. נשאלת השאלה: האומנם תפקיד מצביעי הקואליציה הנוכחית להצדיק כל התנהלות מצד הממשלה כדי שתזכה לאריכות ימים, או שמא מעשיה של הממשלה אמורים להבטיח את יכולתה למשול ואז גם לשוב ולהיבחר? הייתכן שנבחרי ציבור יראי שמיים והערבות הישראלית מוכנים להקריב חיי עולם של ביטחון מדינת היהודים וכלכלתה בעבור קומבינת חיי שעה?

כך נראית ישועה

למען האמת, הסוגיה כולה תחלוף עם רוח הימים והתקופה – עם או בלי מלחמה, עם או בלי ממשלה. היא עשויה להתמוסס בשקט כמו סוגיות קריטיות אחרות, ולפגוש אותנו בעוד כמה עשורים, בצחוק לעגני ומתריס, ולדרוש את תשומת הלב הראויה. רוב חברי הכנסת והשרים הנוכחיים כבר לא יהיו חלק מאקטואליית חיינו, וימצאו את עצמם בתפקיד חברי מושב טלוויזיוני שממחזר דעות, בלי חשבון נפש ובלי תשובה טובה. אנחנו הרי מכירים את זה. סוגיית חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק הכתיבה סדר עולמי חדש לחדוות האקטיביסטים השיפוטיים, והניעה למעשה את גלגלי המשבר החוקתי שהוביל כעבור שנים למחלוקת הרפורמה המשפטית, לקרע נורא ולשעת כושר מופלאה לאויבינו הרצחניים. גם במקרה של גיוס החרדים, נשלם בריבית פיגורים עצומה על הניסיון למסמס את מצוקת השטח ואת המציאות הדמוגרפית.

אבל יש עניין חשוב יותר, אישי יותר, שראוי שהחרדים לדבר השם ייקחו בחשבון: ריבונו של עולם. בוחן כליות ולב, מחשב חישובי אמת וצדק. זה שבשמו מתפארים בגדלות תורה, בשמירתה האדוקה. זה שיודע את המניע האמיתי, זה שיודע כמה והאם תורה מגנא ומצלא. זה שרבבות לומדים ושאינם לומדים יצטרכו לתת מולו את הדין, ולענות על כל השאלות כולן: קבעת עיתים לתורה? נשאת ונתת באמונה? ואיך בדיוק ציפית שתבוא ישועה?

אני לא מתיימרת לדעת את חישובי הבורא. ייתכן בהחלט שאני טועה לגמרי, שעולם התורה כולו עומד על מגזר אחד לבדו שיודע את כל התורה על רגל אחת, שכל מה ששנוא עליה הוא עול חוקת המדינה. אבל דבר אחד או שניים אני כן יודעת, כן מרגישה בעומק הידיעה הדתית הכנה. יש במלחמה הזאת לוחמים שאולי לא שמעו מעולם בשבת זכור את הציווי למחות את עמלק, אבל הם אלה שמקיימים את המצווה. יש מי שפספסו את פרשת כי תצא בשנה האחרונה, כי הם היו בתוך טנק או במנהרה, אבל הם יצאו גם יצאו למלחמת השמדת האויב שזינב בנו ובכל הנחשלים – אלה שאינם יראי א־לוהים ואלה שגדושים באמונה שלמה.

יש מי שלא הצליחו לשמוע שופר וסליחות בשטחי לבנון וסוריה ועזה; בג'נין, בבור בקריה או סתם בבסיס אימונים ובאבטחת יישובים. הם אולי הפסידו גם כל נדרי, ואפילו נאלצו לשתות מים במהלך הצום, תוך כדי פעילות. אבל הם קיימו הלכה למעשה את "לא תעמוד על דם רעך". ואת "עזוב תעזוב עמו". ואת "ואהבת לרעך כמוך". ויש כמה שאפילו פתחו את השורות, פתחו צוהר לקהלים אחרים. וכשפותחים צוהר, לא רק האחר מגלה אותך מחדש, גם אתה מגלה אותו. ויש שם סכנות, ויש פיתויים קשים, אבל יש גם מצוות "וחי אחיך עמך". עמך ממש.

והם שם, לוקחים את הסיכון הפיזי והנפשי והתורני, לטובת הצלת האדם והעם. כי איך אפשר לשבת בבית המדרש ובבית הכנסת ולא להתפתל במקומך כשאתה מגיע לשאלת אבי הנביאים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? ואיך אפשר ללמוד את ספר יהושע ואת קורות דוד מלך ישראל, משיח צדקנו, ולא להרכין ראש בבושה? ואיך אפשר, באמת איך אפשר, להתפלל על שלום הממשלה במקום שבו לא נושאים תפילה לשלום המדינה?

לתגובות: orlygogo@gmail.com