פעמיים בעשור האחרון היו בישראל ממשלות בלי חרדים. הראשונה ב־2013, "ממשלת האחים" בנט ולפיד בראשות נתניהו. נפתלי בנט ויאיר לפיד היו אז חדשים בפוליטיקה הישראלית. נתניהו לא רצה לכלול את בנט בממשלה, אבל כן את בעלי בריתו החרדים. בנט ולפיד חברו יחד כדי לאלץ אותו לעשות שני דברים: בנט גיבה את הדרישה של לפיד להשאיר את החרדים מחוץ לממשלה, ולפיד בתמורה דרש שבנט דווקא כן ייכנס. שמונה שנים לאחר מכן, אותו צמד חבר שנית להקמת "ממשלת השינוי", בלי נתניהו.
שתי הממשלות הללו בחרו באופן מכוון שלא לצרף אליהן נציגים חרדים, אך הן לא באמת פעלו ברצינות כדי לשנות את הסטטוס־קוו שהתעצב מול הציבור הזה לאורך השנים. ממשלת 2013 ניסתה לייצר מנגנונים ללימוד ליבה, קיצצה מעט בתקציבי הישיבות, וניסחה חוק גיוס שספק אם היום היו חבריה מוכנים לקבל אותו. החוק ההוא העניק לחרדים תקופת הסתגלות של שלוש שנים שלאחריה הם נדרשו לעמוד ביעדי גיוס, אחרת תוחל חובת גיוס על כולם מלבד 1,800 תלמידי חכמים. ממשלת בנט־לפיד ב־2021 קיצצה גם היא בתקציבי הישיבות, אבל השאירה את רובם על כנם. אביגדור ליברמן ניסה כשר האוצר לבטל את סבסוד המעונות לאברכים אבל נבלם דווקא על ידי בג"ץ, ובסופו של דבר על ידי ח"כ ניר אורבך. במערכת הבחירות שהתקיימה אחרי שאותה ממשלה התפרקה, שתי הגזירות העיקריות שהחרדים הזדעקו עליהן היו בכלל המיסים על שתייה מתוקה ועל כלים חד־פעמיים.
ח"כ ישראל אייכלר. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
רשימת הסנקציות שח"כ יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הניח לאחרונה על השולחן כדרישת מינימום להעברת חוק הגיוס בוועדה בראשותו – וזאת מתוך קואליציה הכוללת את החרדים כשותפים מרכזיים – מלמדת עד כמה שינתה המלחמה את הלך הרוח הציבורי מולם, גם מימין. מסקר שפורסם לאחרונה בחדשות 12 עולה שרק 33% מהציבור בישראל מעוניינים שהחרדים יהיו חלק מהממשלה הבאה, נתון שכולל כמובן גם את החרדים עצמם. 55% מהישראלים לא רוצים לראות את המפלגות החרדיות בקואליציה. הסירוב העיקש והמתחפר לתת כתף בעת מלחמה קשה ומוצדקת, וההכרזה הדווקנית והצעקנית "נמות ולא נתגייס", קוממו עליהם גם את הימין ובמיוחד את הציונות הדתית, שבניה ממלאים את שורות הלוחמים. הפעם הציבור הישראלי לא יסתפק בהיעדרם מהמשלה, אלא ידרוש שינויים מהותיים בחוזה שבין החברה הישראלית למיעוט החרדי ההולך וגדל.
הכי מעניין
בעבור חלקים גדולים בציבור הישראלי, הצעדים שאדלשטיין דורש הם לא ממש סנקציות במובן המקורי של המונח – קרי, צעדי ענישה שנועדו לעודד התנהגות מסוימת אצל החרדים, במקרה הזה גיוס, ולגבות מחיר על השתמטות; מבחינתם מדובר במהלכים שצריכים להתבצע מלכתחילה, כחלק מהגדרה מחודשת של היחסים עם הציבור החרדי. הטבות כמו סבסוד מעונות יום, זכאות להנחות בארנונה, הנחה על רכישת דירה (במסגרת מחיר למשתכן), הנחות בתחבורה ציבורית ופטור מתשלום מס רכישה על דירה ראשונה – כל אלה הם זכויות יתר, פריווילגיות, לא זכויות יסוד. אם החרדים מסרבים להשתתף בנטל החיים במדינת ישראל, הם גם לא צריכים ליהנות מההטבות שהיא מעניקה. יתגייסו – יקבלו; לא יתגייסו – לא יקבלו.
ממשלות־עבר לא הפגינו נכונות לבצע את השינויים הללו, וגם לא באמת נגעו בסטטוס־קוו מול החברה החרדית. גם שינויים שנעשו, התהפכו במהרה. ממשלות נטולות חרדים אינן מאריכות ימים בפוליטיקה הישראלית. אבל אם אפילו הממשלה הזאת, ממשלת ימין־על־מלא שכוללת את המפלגות החרדיות בהרכב מלא, מתקשה להמשיך בהסדרים הישנים מול החרדים, ספק אם הממשלה הבאה תוכל, בוודאי אם החרדים לא יהיו חלק ממנה. לא נראה שלמפלגות החרדיות מצפה איזו בשורה מעבר לבחירות הבאות, גם אם כעת הן מאיימות בפירוק הממשלה.
כל השעונים מתקתקים
אם בכל זאת מחפשים הסבר רציונלי לאיומים החרדיים, הוא טמון אולי בניתוח הבא. בסופו של דבר החרדים אינם יכולים לקבל את המצב הנוכחי שבו אין חוק גיוס, אבל סנקציות יש גם יש. בהתאם להנחיות היועצת המשפטית לממשלה ובגיבוי בג"ץ בוטלו הסבסוד למעונות היום וחלק מתקציבי הישיבות, וככל שמתרבים צווי הגיוס גדל גם מספרם של הצעירים החרדים שאינם יכולים לצאת מהארץ ואף חשופים למעצר. רק השבוע הודיע צה"ל כי ישלח 54 אלף זימונים נוספים לצו ראשון לצעירים חרדים.
המצב הזה מעמיד את ההנהגה הפוליטית החרדית בסבך בלתי אפשרי. כבר יותר משנה הם מאיימים לפרק את הממשלה אם לא יהיה חוק גיוס, אבל חוק גיוס לא אושר והממשלה לא באמת הוטרדה מפירוקה, עד לאחרונה. רק כאשר יולי אדלשטיין הציב על השולחן רשימת דרישות שכוללת לא רק את הסנקציות הנוכחיות אלא עוד כמה, קשות הרבה יותר, מאזן האינטרסים השתנה. החרדים חשבו שהם זקוקים לחוק גיוס כדי להימנע מהסנקציות שהטילה עליהם היועמ"שית, אבל אז גילו שהחוק היחיד שיכול לעבור כולל סנקציות חמורות פי כמה. מבחינתם עדיף כבר לצאת לבחירות ולשמר את המצב הקיים, במקום לחתום על חוק שרק יקַבע סדרת סנקציות קשות יותר. בחירות הפכו לאפשרות העדיפה, גם אם לא ברור מה יגיע בסופן.
לכן הפתרון היחיד מבחינתם הוא דחיית הסנקציות, וזוהי אכן ליבת הוויכוח. אדלשטיין דורש שהסנקציות יוחלו באופן מיידי על מי שאינו מתגייס, ואילו החרדים דורשים שהן ייכנסו לתוקף רק בעוד שנה, אם יעדי הגיוס לא ימולאו. ואולם כל מי שמכיר את ההיסטוריה של סוגיית הגיוס מבין שדחייה משמעה רק עוד מסמוס. הגישה הזו הולמת את אופן הפעולה החרדי: לשמר את הקיים ולדחות שינויים ככל האפשר, בלי מחשבה אמיתית על העתיד ועל מה שהוא עלול להביא בכנפיו. עד אז, או שהפריץ יודח או שנצא לבחירות ונתחיל את כל הדיונים מחדש. בינתיים לא הסכמנו לשום דבר. גם אם בג"ץ יפסול את החוק, בינתיים יחלפו עוד כמה שנים שיידרשו כדי לעסוק בו ולתקן אותו.
הפוליטיקאים החרדים משחקים על זמן בנושא הזה כבר כמעט שלושים שנה, והם עושים זאת בהצטיינות. ב־1998 קבע בג"ץ ששר הביטחון לא יכול לפטור מועמד לשירות בלי חקיקה ראשית שמסמיכה אותו לעשות זאת. לקח לכנסת כמה שנים, אבל ב־2002 היא אישרה את "חוק טל", שאִפשר לדחות את שירותם של תלמידי ישיבות. ב־2012 פסל בג"ץ גם את חוק טל, בטענה שהוא סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ב־2014 תוקן החוק ונקבעו תקופת הסתגלות ויעדי גיוס. הממשלה הבאה, שכללה את המפלגות החרדיות, האריכה את תקופת ההסתגלות. ב־2017 פסל בג"ץ את שני התיקונים הללו, ומאז שום ממשלה לא הצליחה לייצר חוק גיוס חדש. ב־2019 הוקדמו הבחירות בגלל חוסר הצלחה להגיע להסכמות על חוק גיוס, ומאז אנחנו בלימבו. חמש מערכות בחירות, מגפה עולמית, ממשלת שינוי, מתקפת טרור רצחנית ומלחמה שנמשכת יותר מ־600 יום – ושאלת הגיוס בעינה עומדת.
הממשלה הנוכחית קידמה למעשה עסקה מפוקפקת של תקציבים לחרדים תמורת מסמוס הגיוס. חוק הגיוס נדחה שוב ושוב, אבל כיסי הישיבות ומוסדות החינוך של המגזר החרדי רופדו היטב. הדבר עורר ביקורת רבה, אבל הרבה פחות מזו שהיה מעורר חוק גיוס שהיה נותן גושפנקה להשתמטות. ההתנהלות הזו הספיקה רק כדי לדחות את הגזירה, לא לביטולה המוחלט. דוברי האגף הניצי בממשלה הגנו על התקציבים שהועברו לחרדים בנימוק שכך יציבות הממשלה נשמרת לצורך מטרת־העל: הכרעת המלחמה בעזה.
ינון אזולאי. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אלא שעד כה שום דבר לא הוכרע: הלחימה בעזה מתקדמת, אך בקצב איטי. כרגע נראה שהאסטרטגיה היא לא הכרעה מהירה של חמאס, שמטרתה הסרתו המוחלטת מהשלטון, אלא דחיקה איטית ומדורגת שלו, רק כדי שיסכים לעסקת חטופים נוספת. מה שלא יקרה בחודשים הקרובים, כבר לא יקרה בכלל. כל מי שהיה עשוי להפריע לניצחון המוחלט כבר לא נמצא בזירה: הנשיא ביידן, שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הלוי. גם ראש השב"כ רונן בר ייפרד מתפקידו בשבוע הבא. כולם הוחלפו בשחקנים ניציים הרבה יותר. המתווה החדש לחלוקת הסיוע ההומניטרי ברצועה מאפשר לעקוף את חמאס ולמנוע במידה מסוימת נפילת משאבים לידיו. אם גם עכשיו הממשלה הזו לא מצליחה לנצח במלחמה, כנראה אין לה אפשרות לנצח בכלל, וכדאי שתפנה את הבמה לממשלה אחרת שאולי תצליח.
כל שעוני הלגיטימציה והאמון, מבית ומחוץ, מתקתקים בכל הכוח. השעון הבינלאומי איבד מזמן את מלאי החול שלו, וגם לנשיא טראמפ נגמרה הסבלנות. הלגיטימציה הציבורית של הממשלה הזו מגיעה רק מהיעדר אלטרנטיבה. ישראלים שמעוניינים להכריע את חמאס מסתכלים על האופוזיציה, ושם מציעים להם רק נתיבי כניעה. אלא שאם הממשלה הזאת לא תשיג הכרעה בקרוב, גם היתרון היחיד שעומד לזכותה יתפוגג במהרה.