הציונות הדתית עומדת כיום בפני רגע מכריע, שמחייב הכרעה ערכית ברורה. ואני לא פונה אל המפלגה הפוליטית הנושאת שם זה, לשווא, אלא אל הציבור הגדול – האחים והאחיות שלנו – שנושא איתנו חלק נכבד מעול הביטחון הלאומי ומוביל את שירות המילואים במדינת ישראל. הציבור הזה חייב להחליט כעת אם יעדיף יועצת משפטית לממשלה שאכן טעתה לעיתים, אך עיקר המאבק נגדה בעת הזו נובע מהתנגדותה האמיצה להשתמטות החרדים מחובת הגיוס, או מינוי של יועץ משפטי צייתן שייאפשר לממשלה להמשיך לגלגל את עומס הביטחון הבלתי-שוויוני על כולנו.

הטריגר להצעת פיטורי גלי בהרב-מיארה שמובאת היום לשולחן הממשלה הוא התעקשותה לשלוח בחודש יולי הקרוב עשרות אלפי צווי גיוס לציבור החרדי. ראש הממשלה נתניהו, בהקלטות שפורסמו מפגישתו עם הרב יצחק הירש, הודה שמניע משמעותי – גם אם לא לגמרי ברור שהוא היחידי – לפיטורי הרמטכ"ל ושר הביטחון הוא הרצון לקדם את חוק הפטור מגיוס. גם החשש הגובר במסדרונות הפוליטיים מהסתלקותו הקרובה של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, מעיד על כך. זו אינה "לעומתיות משפטית", אלא מאבק ערכי עמוק על שוויון בנטל ועל ביטחונה של מדינת ישראל.

אין ספק שלממשלה הסמכות לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, ורבים בקרב הציונות הדתית מאמינים שהיא סיפקה לממשלה סיבות מספקות לעשות זאת. אך הפעם, הממשלה לא רק מנסה לחוקק שוב חוק ללא שיניים (עם סנקציות עתידיות שלכולם ברור שלא ייאכפו), אלא להסיר את המכשול האחרון שעומד בפניו – היועצת. ומכיוון שהיא לא מצליחה לפטר אותה על פי כללי המשחק הנוהגים שנקבעו בדוח ועדת שמגר לפני כמעט 30 שנים, המשמלה מציעה לשנות אותם תוך כדי תנועה.

דוח ועדת שמגר נולד בעקבות חשיפה של העיתונאית איילה חסון, לפיה ראש הממשלה דאז ביקש לכאורה למנות יועץ משפטי צייתן שיביא לסיום תיק פלילי נגד שר חרדי, בתמורה לתמיכת מפלגתו בהסכם מדיני עם יאסר עראפת (פרשת בר-און–חברון), הכול לשם שמירה על שלמות הקואליציה. השנה הייתה אז 1997, השר היה אריה דרעי וראש ממשלה בנימין נתניהו. ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה, אך היא בהחלט מתחרזת. שוב שלמות הקואליציה חשובה יותר מערכיה של הציונות הדתית.

רבים בקרב הציבור החילוני, על אף תמיכתם הפוליטית בהסכם חברון, הזדעזעו מהסכנה הגלומה לדמוקרטיה ממהלך כה מושחת, והפעילו לחץ שהביא להקמתה של ועדת שמגר, שהמליצה כי ועדה ציבורית מקצועית ונטולת פניות תאשר את דרכי מינוי והפסקת הכהונה של היועץ המשפטי לממשלה. ועדה זו נועדה להבטיח שמי שמפוטר אינו מי שעצם עמידתו על החוק הפכה לו לרועץ. והנה, הממשלה מנסה היום לבטל את הוועדה הזו במחי יד – מהלך שאינו רק תקלה חוקית, אלא זעזוע משטרי.

מדובר בשידור חוזר – הפעם בגרסת סרט אימה – של פיטורי רונן בר מראש השב"כ. שם, כמו כאן, לא היה ספק שלממשלה יש סמכות חוקית ברורה לפטרו. אך שם, כמו כאן, הממשלה לא ניסתה להכפיף את עצמה לחוק ולפעול על פיו, אלא ניסתה במפגיע לכופף אותו. היא פעלה שלא על פי הדין, ובית המשפט העליון נאלץ לצערנו להזכיר לה את העיקרון היהודי הידוע: גם השליט כפוף לחוק. גם המהלך הנוכחי של פיטורי היועצת המשפטית לממשלה הוא ניסיון לכופף את כללי המשחק תוך כדי המשחק, והכול כדי לשרת אינטרסים פוליטיים צרים.

סביר להניח שבג"ץ יעכב ואף יפסול את ההחלטה. הממשלה יודעת זאת היטב, והיא בכל זאת ממשיכה במהלכיה המשסעים, אולי כחלק מתשלום דמי רצינות למפלגות החרדיות ואולי מסיבות אחרות. אך הציבור שאמור לבלום את ההידרדרות הזו הוא הציבור הציוני-דתי. הוא זה שנושא איתנו בעול, הוא זה שדורש איתנו שוויון והוא זה שחייב לקום ולומר בקול: לא בשם הערכים שלנו, לא בשם האחריות הלאומית.

זהו מאבק שעיקרו ערכי, לא פוליטי. רוב אזרחי ישראל, כולל ציבור חרדי הולך ומתעורר, מבינים: מי שנושא על גבו את מדינת ישראל, לא יכול להיות היחיד שמשלם את מחירה.

אחיי ואחיותיי מהציונות הדתית, אל תתנו לפוליטיקה זולה לנצל את אמונתכם באחריות. זוהי השעה להוביל – לא רק בחזית, אלא גם את המאבק למען הגינות, הממלכתיות והביטחון הלאומי. את התיקון שהובלנו בפרשת בר-און–חברון, אסור שתאפשרו להרוס, ובוודאי שלא בגלל חוק גיוס ציני. זהו רגע של בחירה מוסרית בין ביטחון לאומי ופוליטיקה קטנה, רגע של בחירה חברתית בין ציבור המשרתים לאלו שאינם משרתים. זה רגע שיכריע לא רק מי אנחנו, אלא גם מי נהיה.