אילו סרטים יקרינו פה בעוד עשור או שניים? אולי קומדיה אכזרית על אירועי משפט נתניהו במקביל למערכה הצה"לית הכבדה בשש־שבע חזיתות – "צדק בכל מחיר", "ההצגה חייבת להימשך", או פשוט "המרדף".

צאצאינו יצפו ולא יאמינו שכך אכן היה: מלחמה ומשפט, חקירה נגדית תחת אש, ייקוב הדין את ההר ואת כולנו. אפילו צאצאיהם של אנשי התביעה הכללית לא יאמינו. דילוג חוזר ונשנה של המצלמה בין בית המשפט לחזית ידגים את האיוולת, מחזה אבסורד לתפארת. התסריטאי והבמאי לא ייאלצו להיות יצירתיים במיוחד, רק לשים בפי השחקנים הראשיים מובאות מפרוטוקול בית המשפט המחוזי בירושלים, תיק פלילי 67104/20, מדינת ישראל נגד בנימין בן בנציון נתניהו ואחרים.       

על המסך נוכל לראות שיירת האמרים של חטיבת גבעתי מתפתלת בין חורבות ג'באליה, ואז את התובע יונתן תדמור שואל את נתניהו אם הוא זוכר מתי פגש לראשונה את מילצ'ן. הנאשם הבכיר יגרד במבוכה בראש, בחזית יישמע קול נפץ עז, אך עוד לפני התפזרות העשן יבקש תדמור לדעת אם הפגישה הייתה בבית המיליארדר בהרצליה או במעון הממשלתי בבלפור. "בבית שלו", תינתן התשובה, ופתאום נראה על המסך בית פלסטיני קורס.   

"אתה אומר שהייתה ארוחת ערב שבמהלכה הוא ביקש להישאר ולדבר איתך לבד?", ישאל עוד נציג התביעה, ומיד יתברר לצופים שהפיצוץ בעזה עלה גם בחיי אחדים מלוחמינו. נתניהו יענה מה שיענה – "כן זוכר", "לא זוכר" – ומיד יידרש להשיב לתהייה קטגוריאלית בעניין בובת הבאגס־באני שמילצ'ן הביא פעם לשרה תחת גשם שוטף, ללא מטרייה בידו.

"אין לו מטרייה?", יגחך נאשם מספר אחת, שבמקרה ולמעשה הוא גם האזרח מספר אחת. במקום תגובת ספסלי התביעה תוקרן על המסך פטרייה גרעינית שתסמל את המו"מ האיראני עם ויטקוף. הבמאי יבהיר בכך שזה מה שעניין את שלטון החוק הישראלי כאשר טהרן גמעה את הישורת האחרונה לקראת פצצת אטום: המטרייה, לא הפטרייה. בין טיל חות'י אחד למשנהו ינבור השחקן המגלם את דמות התובע בתיקי מתנות עתיקים של נתניהו, בתיק שוחד שנסדק מזמן, ובתיק 2000 שספק גדול אם הוא פלילי אפילו אם כל העובדות בכתב האישום נכונות.

מן הסתם גם נתניהו לא ייצא במיטבו בסרט. הצופים יראו אותו טוען לשווא שאפשר לנהל מדינה ומשפט בו־זמנית, אבל התביעה תצא רעה במיוחד, מהדורה מקומית של מורשת ברברה טוכמן. מפעם לפעם תבליח בסרט דמותם של היועמ"שית או של פובליציסט אופוזיציוני בכיר, אשר ידחו בזעף הצעות לעסקת טיעון, גישור או חנינה, וידברו על ההכרח במיצוי ההליכים המשפטיים עד הסוף, ועד בכלל. קודם כול חוק, אחר כך כל השאר, הם יצעקו, ויהיה ברור שכוונתם היא גם לעצם החיים, כלומר שמיצוי משפט נתניהו הינו אינטרס לאומי עליון, נעלה מכל אינטרס אחר. ובאשר לשופטים, ספק גדול אם הם ייצאו זכאים. כבודם יתוארו כמי שהתייחסו ברצינות תהומית למשפט מרתוני בלתי אפשרי, אשר שאב את ארצם לתוך חור שחור. כיתובית צנועה בסוף הסרט עלולה לציין שיום הדין הגיע לפני פסק הדין. בעצם, הוא כבר הגיע, ב־7.10.