ראש הממשלה שבר בשבוע שעבר מסורת בעייתית בת חמישה חודשים של התנזרות מוחלטת מראיונות לתקשורת העברית. הוא קיים מסיבת עיתונאים. לשני הצדדים ניתנה בכך הזדמנות פז להתקוטטות בלתי אמצעית. נתניהו לא התנזר מפיתויי קנטור של האופוזיציה, רוב העיתונאים התעקשו לשאול אותו שאלות רטוריות לצורכי מציאת חן בעיני הברנז'ה. איש לא שאל, למשל, אם ישראל תוכל לתקוף בגפה את איראן, שאלה בוערת פי כמה מהעקיצה הכרונית בנושא ה"אנחנו כפסע מהניצחון".

ירון אברהם, הכתב המדיני של חדשות 12, דווקא שאל שאלה חשובה בעניין קטארגייט, זכה לתשובה מפורטת שהכילה את ההתבטאות האומללה על כפכפי חמאס, אבל בהמשך הציג עוד שאלה על תקן קריאת ביניים. למחרת צייץ: "ראש הממשלה שמע אמש את שאלתי בצורה ברורה והחליט להתעלם - וזה מדאיג. שאלתי: מה יקרה אם המלחמה תימשך עד המועד הנקוב בחוק לבחירות? האם תדחה את הבחירות? נתניהו שתק. שאלתי שוב - והוא לא הגיב שוב. תזכרו את זה, כי בעולמנו המטורלל זה לחלוטין לא מופרך".

ובכן, זה בכל זאת מופרך, קודם כול מפני שנתניהו כן הגיב. הוא אמר לאברהם: "שאלת שאלות, עניתי עליהן". כלומר, כתב יקר, זמנך עבר, תן לאחרים לשאול עכשיו. מותר להניח שהשאלה הנוספת העליבה את ראש הממשלה. לשאול אותו אם הבחירות יידחו, זה כמו לבקש ממנו אישור רשמי לטענות שהוא מתעתד להכתיר את עצמו כקיסר ומתכנן הקמת מחנות עבודה למתנגדי המשטר. גם על כך הוא היה אמור להגיב ברצינות?

ומעבר לכך, אי אפשר לדחות את הבחירות. לפי חוק יסוד שנחקק ב־1992, הכנסת רשאית להאריך במצבי חירום את תקופת כהונתה ולדחות את מועד הבחירות לכנסת הבאה, אבל רק אם שמונים ח"כים לפחות יצביעו בעד. בכנסת הנוכחית אין סיכוי שיושג רוב כזה, אלא אם כן יתחולל פה חלילה אסון ביטחוני נורא, נוסח מלחמת יום הכיפורים, שהביאה לדחייה מוסכמת של הבחירות הכלליות בחודשיים ויומיים. לכן האפשרות הטכנית היחידה למימוש מזימה אנטי־דמוקרטית שכזאת היא הכרזה חד־צדדית על ביטול הבחירות, ושיגור טנקים לצורך דיכוי מאות אלפי המפגינים שייצאו לרחובות למחות, מן הסתם לא רק קפלניסטים מסורתיים. גם אנשי ימין רבים יצאו להפגין, אפילו כותב שורות אלו. מישהו מאמין שהרמטכ"ל זמיר ייתן יד לדיכוי בכוח של המפגינים? שאיזושהי חטיבה קרבית בצה"ל תציית להנחיית דיכוי מהדרג המדיני? שמפכ"ל המשטרה יפקוד על שוטרים לפתוח באש?

מתברר שמאמינים. בעיתונים מסוימים ובאולפנים אחדים מתקיים זה חודשים עיסוק הגיגי בתרחישי ביטול בחירות. אחד התרחישים אומר שנתניהו לא יבטל אותן רשמית, אך יבטל מעשית על ידי הוצאת המפלגות הערביות אל מחוץ לחוק. נו, באמת. כרגע נתניהו לא מצליח להעביר בכנסת חוקים בעייתיים פחות, אפילו לא את "חוק ההשתמטות", כך שקשה לדמיין אותו מעביר חוק לסילוק הערבים מהכנסת. בשורה התחתונה: הדיבורים על ביטול הבחירות או על עיקורן מתוכן אינם אלא חלק מתסמונת התבהלה הנוראה שאחזה במחוזות האופוזיציה מאז הבחירות האחרונות. כשמצביעי מפלגות השמאל והמרכז ראו שבן־גביר מקבל פיקוד על המשטרה, ושיריב לוין דוהר לרפורמה משפטית, הם חששו שהדמוקרטיה נגמרת והתקהלו בהמוניהם בקפלן. לא היה צידוק אובייקטיבי לחשש הזה, אבל היה יסוד נפשי, סובייקטיבי, ובגללו נקלעה ישראל למשבר הפנימי החמור בתולדותיה.

השבוע נפגשתי עם בכירים ב"מחאת ההייטק", והבנתי שהם עדיין מבועתים. 7 באוקטובר שינה את הרגלי המחאה שלהם, לא שיכך את הפחדים. השלומיאליות של הממשלה בתחומים רבים לא הצליחה לרכך את חששותיהם מפני הפגנת יכולות משוכללות מצידה בדרך לביטול הדמוקרטיה. הם רק מתפללים שבבחירות הבאות תהיה הכרעה צלולה שתאפשר להקים קואליציה רחבה שתפעל לריפוי הפצעים, ממשלת הסכמות לאומית, כלשונו של בני גנץ בנאומו החשוב בוועידת מקור ראשון בעפרה.

ההייטקיסטים כועסים על יאיר גולן, אפילו מזועזעים מנאום התחביבים שלו. אמרו לי שאם השמאל יקבל רוב של 61 זה יהיה בעיניהם אסון כמו ממשלת 61 ימנית. תוצאת הבחירות המיוחלת בעיניהם היא רוב של 80 אחוז למפלגות שיסכימו לשבת יחדיו כדי לרפא את ישראל מתחלואי פלגנותה. זו כנראה משאלה מוגזמת, אבל גם על 70 אחוז יהיה אפשר להתפשר, אפילו 60. אם לוקחים בחשבון את הסדקים המתרחבים בקואליציה, ייתכן שזה יקרה בקרוב או לפחות בעתיד הנראה לעין. הבחירות לא רק שלא יידחו, רוב הסיכויים שהן יוקדמו.