המאבק בין הממשלה והכנסת ובין מערכת המשפט ממשיך במלוא עוצמתו, ולא עומד להסתיים בקרוב. אפילו המלחמה שהתרגשה עלינו לא הביאה לסיומו, לדחייתו או להתמתנותו. אי אפשר להגדיר את המחלוקת בין הצדדים אלא כשיח חרשים. שני הצדדים טוענים בגרון ניחר שהם פועלים בשם הדמוקרטיה ושניהם צודקים, אלא שהמושג "דמוקרטיה" משמש כל צד במובן שונה.
הימין מדבר על דמוקרטיה כמערכת של איזונים בין הרשויות, וטוען בצדק שבית המשפט הרחיב את סמכויותיו ללא גבול. מחנה השמאל, לעומת זאת, מתכוון לזכותו של הפרט לחיות את חייו מתוך חירות, בחירה חופשית וללא כפייה. הוא חושש שממשלת הימין – בגלל המרכיבים הדתיים שבה – מתכוונת לפגוע באורח חייו ולכפות עליו כפייה דתית, וגם הוא צודק.
מיד עם הקמתה של ממשלת הימין המלא הודיעו אנשי ש"ס שיהיו משמרות צניעות בכניסה לרחבת הכותל, כדי לוודא ששום אישה לא תיכנס אליה בלבוש שאינו צנוע. בעקבות ההודעה התעורר גל מחאות גדול, והיוזמה נגנזה. מדברים כאלה בדיוק חוששים החילונים.
הכי מעניין
לפני קרוב לשנתיים, בזמן המחאות הגדולות של השמאל נגד הרפורמה המשפטית, למדתי מדי שבוע בחברותא עם ראש אחד מהמוסדות החרד"ליים, ומטבע הדברים עסקנו גם באקטואליה. יום אחד הוא שאל אותי מדוע לדעתי יוצאים מאות אלפי ישראלים להגן על בית המשפט העליון. "הם פוחדים מכפייה דתית של ממשלת הימין המלא", עניתי לו, "וחושבים שרק בית המשפט יכול להגן עליהם מפניה". "אנחנו מתכוונים לכפות עליהם כפייה דתית?", הוא שאל אותי בתמיהה גדולה וכנה.
במקביל ללימוד איתי, הוא גם זכה ללמוד עם אחד מהרבנים החרד"לים הידועים. כעבור שבוע, כשנפגשנו שוב, הוא סיפר לי ששאל את הרב אם אנחנו באמת מתכוונים לכפות על החילונים כפייה דתית כלשהי. "תראה", ענה לו הרב, "יש דברים שאין לנו ברירה". "אתה רואה", אמרתי לו, "החילונים מבינים את זה טוב ממך".
פה קבור הכלב. זה בדיוק מה שגורם למאות אלפי ישראלים – הרבה מעבר לגרעין הקשה והקבוע של מפגיני בלפור וקפלן – לצאת להגנת בית המשפט ומערכת המשפט.
הרב צודק מבחינתו. הוא לא יכול לחרוג מההלכה המסורה. כל עוד אין לו כוח פוליטי, לא מוטלת עליו אחריות כלפי שמיא. אבל אם בכוחו לדאוג שעם ישראל יקיים יותר מצוות או יעבור פחות עבירות, הוא חש שזו חובתו. הרב מבין שהוא לא יוכל לכפות את השולחן הערוך על החברה בישראל, גם לא את מקצתו, ולכן לא ייתן את הדין אם לא יעשה זאת. אבל מה שאפשר – מתחייב. "יש דברים שאין לנו ברירה", כדבריו.
המסורת שהרב מחויב לה הועברה מדור לדור בישראל מאז סיני. בשנות הגלות היא התמודדה רק עם תופעה של יחידים בקהילה שחרגו מן הנורמה, ולא עם רוב בעם ישראל שלא חש מחויב לשולחן ערוך. לנושאי התורה אין מסורת מוסמכת להתמודד עם המצב החדש, והם משותקים מולו.
מעט מאוד רבנים, לדוגמה, יכולים לקבל את מתווה גביזון־מדן לגבי השבת, אף שהוא הוגן והגיוני. בכוחו למנוע לא מעט חילול שבת, ולעצב לטובת כולם שבת יהודית במרחב הציבורי. מדוע הם אינם יכולים לקבל את המתווה? כי הם לא יכולים לקבל על עצמם אחריות למה שיהפוך לחילול שבת המוני ורשמי בהכשר הרבנות.
אצלנו בימין בטוחים ששופטי בית המשפט העליון והייעוץ המשפטי פועלים רק מתוך שרירות ליבם, מתוך תחושת כוח בלתי נגמרת. יש בזה לא מעט אמת, אבל זו איננה התמונה השלמה. הם פועלים גם מתוך תחושת שליחות בשם ציבור רחב בישראל שחושש באמת ובכנות לאורח חייו החופשי ולחירותו, והם מודעים לגיבוי שהציבור הזה נותן להם. לולא הרוח הגבית שהם מקבלים מהציבור הזה, הם לא היו יכולים להתמיד בעימות עם הכנסת והממשלה בעזות מצח כזו. רוב החילונים בישראל לא נרתעים מיהדות. הם פוחדים מכפייה דתית.