ח"כ עמית הלוי הודח השבוע, לפחות באופן זמני, מוועדת חוץ וביטחון. הלוי הוא חבר הכנסת הביקורתי ביותר כלפי מערכת הביטחון והממשלה מאז 7 באוקטובר. כחבר ועדה, הוא חשף שוב ושוב את האופן הקלוקל שבו מתנהלת המערכת הביטחונית – הן ה"מקצועית" הן הממשלתית – שסירבה לענות לשאלות קשות, הסתירה והטעתה את כולם.

מלכתחילה זיהה הלוי בעיות מהותיות באופרציה בעזה, אלא שלרבים יש נטייה להאמין למערכת הביטחון – והיא מנצלת זאת היטב. מגיע בכיר כלשהו, מדבר בסמכותיות, מזלזל בביקורת, מתחמק או מכזב, והדיון מסתיים. אך ככל שחלף הזמן התברר ליותר ויותר חברי ועדה שהלוי צודק ברבות מביקורותיו. כישלונות המערכת נערמו, והלוי – לדברי ח"כים רבים – החל לזכות להערכה ומעמד מרכזי בוועדה.

מכיוון שאני מכיר אותו עוד הרבה לפני שהפך לחבר כנסת, לא הופתעתי. עמית הלוי פועל לאור שני קווים מנחים, ושניים בלבד: טובת הציבור והאמת. הוא מתעקש לצמצם סיכון מיותר לחיילים, ודורש לוודא שהמשימות והתוכניות האופרטיביות מתאימות למימוש יעדי המלחמה המוצהרים – שתי מטרות שלובות זו בזו.

בסבב הנוכחי חש הלוי שבאו מים עד נפש. הוועדה עדיין לא מקבלת תשובות ראויות, בזמן שהיא נדרשת לאשר עוד מבצע גדול. הוא הבהיר שכך לא יוכל להצביע בעד גיוס המילואים; יותר מדי משאבים כלו, יותר מדי חיילים נפלו ונפצעו, והמחיר המשפחתי, החברתי, הכלכלי והלאומי עצום. כדי לגייס שוב את אותם לוחמים שנושאים בנטל ולסכן אותם, הגיע הזמן שמערכת הביטחון תתמודד עם השאלות ותציג לוועדה תשובות ראויות.

מכיוון שהוועדה לא קיבלה תשובות, הלוי הצביע נגד, והליכוד הדיח אותו, לפחות זמנית, מהוועדות שהוא חבר בהן, כולל הוועדה לבניין הכוח, ועדה בעלת חשיבות אסטרטגית שהוא מוביל. האבסורד זועק: במקום שאלו שמסרבים לספק תשובות הכרחיות לוועדה ייקראו לסדר, הליכוד מעניש את הלוי.

איזו החלטה גרועה. אין משפחה ששולחת חיילים לשדה הקרב שלא מזדהה עם דרישות הלוי, ואין אזרח שמוכן לסבול התנהלות חסרת אחריות שכזו מצד המערכת. הח"כים נמצאים שם בדיוק כדי לייצג את האזרחים הללו, לא כדי לצופף שורות ולהסתיר מהציבור את כשלי המערכת. הלוי ממלא את שליחותו הציבורית היטב, והליכוד שוגה בהפגנת ניתוק מהציבור וזחיחות.

מול מצג היושרה, האחריות הלאומית, והמחיר האישי של עמית הלוי, קיבלנו השבוע מפגן הפוך משר האוצר בצלאל סמוטריץ', שהוכיח שלמד הרבה מרבו הפוליטי, נפתלי בנט. למען הסר ספק, סמוטריץ', כך אני מאמין, איננו בנט. בנט כיזב שהוא "ימין חזק", בעוד סמוטריץ' הוא באמת איש ארץ ישראל. הבעיה היא שהפוליטיקה שלו, עם הדפוס האישיותי שהיא דורשת, אומצה מבנט.

בנט בנה את עצמו בעזרת שלושה מרכיבים מרכזיים: רהבתנות גדולה, התקפת מבקריו, ויכולת לשקר בלי למצמץ. כך בדיוק התנהל השבוע סמוטריץ' בהקשר הסיוע ההומניטרי לעזה. לפני פחות מחודש הצהיר בקול גדול בריאיון ל"מקור ראשון" שלא "ייכנס גרגר אחד של סיוע הומניטרי שיגיע לחמאס". זה "קו אדום" ו"על גופתי", והוא יעזוב "את הממשלה ואת הקבינט". כעת החליט נתניהו שייכנס סיוע לרצועה, וסמוטריץ' נקלע לבעיה.

למזלו היה לו מורה שלימד אותו מה עושים בשעת מצוקה: מתקיפים ומכזבים. לא בקטן ובסתר, בגדול ובפומבי. לכן כינס סמוטריץ' מסיבת עיתונאים, תקף והפליא בכזבים נוסח: "אף גרגר לא יגיע לחמאס" – הרי זה שקר; בזכות הסיוע נזכה ל"מטריית הגנה באו"ם ובהאג" – לא נכון; "שנה וחצי אנחנו מכסחים לחמאס את הצורה" – כזב; "צה"ל פועל בצורה שלא נראתה... זה שינוי אדיר" – הטעיה. אבל מבחינת סמוטריץ', שאוחז בדוקטרינת בנט של כַּזב והתקף: "כל מי שטוען אחרת, משקר".

אם "שנה וחצי מכסחים לחמאס את הצורה", כיצד נדרש כעת "שינוי אדיר"? ומה השתנה מול ההצהרה מלפני חודש? לא הייתה אז כוכבית בנוסח "אלא אם מדובר בפיתות", או "אלא אם יופעל לחץ מדיני". האיום היה גורף, ומסיבה טובה: גם סמוטריץ' מבין שהכנסת הסיוע פוגעת משמעותית בהשגת יעדי המלחמה.

מגיע רגע בחייו של פוליטיקאי, שבו הוא צריך להתמודד עם כישלון. זהו רגע מכריע שאומר עליו הרבה. זיהיתי זאת בזמנו בנוגע לבנט, וזכיתי לקיתונות זעם ממעריציו. כעת הדברים חוזרים עם סמוטריץ'. הרגע הזה מכונן, משום שהוא חושף את האישיות ואת ערכיו של הפוליטיקאי. בצומת הכישלון הוא יכול לבחור בכמה נתיבים: להודות בכישלון ולהסבירו ביושר (נדיר), להתחמק מהעניין כמיטב יכולתו וכישרונו (שכיח), או להתקיף ולשקר (פתולוגי).

ההחלטה להתקיף ולשקר בנושא לאומי מכריע מלמדת הרבה, מפני שהפוליטיקאי משקר בדיוק לאותו ציבור שלו הבטיח, כלומר – לבוחריו. למעשה הוא מנצל את האמון שבו הם זיכו אותו, כדי להוליך אותם שולל בשירות האינטרס האישי שלו. כך הוא מדגים שבעיניו התהפכו היוצרות: בוחריו הם המכשיר, האמצעי, והוא המטרה והתכלית. הם משרתים אותו, לא להפך.

אינני יודע אם הציבור עדיין מאמין לסמוטריץ', או שהוא מבין ששוב הקבינט אישר תוכנית לא מכריעה, כפי שטוען הלוי, וששר האוצר עושה עליו סיבוב. בכל מקרה, במלחמה לשקר אין רגליים. כפי שקורה כבר שנה וחצי, תוכנית מבצעית שנכשלת על הנייר, תיכשל גם בשטח.

למעשה, הבעיה במקרה סמוטריץ' חמורה שבעתיים, מפני שהוא מוליך שולל גם בנושא קיומי לא פחות, שעליו הוא ממונה ישירות: כלכלת ישראל, שבה אנו מידרדרים למחוזות מסוכנים מאוד. סמוטריץ' לא יירשם בהיסטוריה כחבר קבינט לא אמין, אלא כשר אוצר מהגרועים שהיו לנו, שמותיר כלכלה במשבר גדול. כמובן, אם תשאלו אותו, הכול דבש, ומי שטוען אחרת – משקר.

וכך, במקריות מעניינת, עמדו מולנו השבוע שני שליחי ציבור דתיים־לאומיים, שני בוגרי ישיבות מרכז הרב, שני אנשי ארץ ישראל, שההבדלים ביניהם התגלו כתהומיים. האחד בוחר בהצגה ורהב, לא חש בכובד האחריות ובמחויבות לציבור, ומוליך שולל את בוחריו. בצד שני עומדת בחירה באמת, אחריות לאומית, ועמידה איתנה – במחיר אישי – מול מערכת שאיבדה את דרכה. רק המודל השני יעמיד לישראל סיכויים טובים לעמוד באתגרים הקיומיים שלפניה. כעת יכריע הציבור מיהם מנהיגיו.