התסכול בקרב מצביעי קואליציה רבים נובע מהתחושה העמוקה כי אף שהימין עלה לשלטון, הוא לא מצליח לשלוט וגם לא להכתיב מדיניות. אף שהחשודה המיידית בכך היא מערכת המשפט, נתח לא מבוטל מן האשמה נעוץ דווקא בנו – הציבור הימני עצמו. שיקולים פרגמטיים והצורך בפשרות קואליציוניות הם שמונעים יישום של חלק ניכר ממדיניות הימין. נכון, לא ניתן להרכיב קואליציה ללא פשרות וללא כמות בריאה של פרגמטיזם, אולם אסור לשכוח שפרגמטיזם הוא רק הכלי. המטרה היא יישום המדיניות.

ואמנם, בעוד שהאופוזיציה ומערכת המשפט מכשילות רפורמות לריסון בג"ץ, בתחומים אחרים נמצא שדווקא גורמים בקואליציה הם המכשילים יישום של מדיניות ימנית. כך, ממשלות ימין מקדמות לאורך שנים מדיניות שמאל כלכלית: קצבאות ילודה, תווי מזון, דיור בהנחה וחסימת תחרות הן רק חלק מן הדוגמאות למדיניות סוציאליסטית, שעולה כסף רב למשלם המיסים ונוגדת את תפיסת עולמם של רוב מצביעי הקואליציה.

מאז פרוץ המלחמה נמצאת על הפרק ביתר שאת סוגיה מרכזית הקשורה לביטחון ישראל – גיוס חרדים לצה"ל. על ארבע עובדות אין חולק: תפיסת הצבא הקטן הייתה שגויה; האתגרים הביטחוניים גדלו, וצפויים לגדול עוד בשנים הקרובות; ישראל לא יכולה לעמוד ביעדיה הביטחוניים ללא הגדלת מספר המשרתים בסדיר, בדגש על יחידות לוחמות; התבססות על מערך המילואים פוגעת בכלכלה ובעורף. נוכח עובדות אלה, מתבקש יישום מלא של חוק גיוס חובה עבור כל אזרחי מדינת ישראל, ללא יוצא מן הכלל. לדרישה זו אמורים להיות שותפים כל חברי הקואליציה שאינם חרדים, כלומר חמישים מנדטים. עוד לפני שאלת ההיתכנות של העברת חוק שיוביל לגיוס אפקטיבי של כל בן 18, ולפני המשאים והמתנים על אופן מימושו, תמוה שדרישה זו איננה עולה כלל מפיהם של אותם חמישים חברי כנסת או לפחות מצד רובם.

הניסיון לצייר מציאות שלפיה גיוס חרדים יוביל לפרישת החרדים מן הקואליציה ולהתמוטטות הממשלה הוא מקרה מצער של פרגמטיזם עודף. התעקשות על הצורך בגיוס כולל אכן עשויה לחולל עימותים בתוך הקואליציה. אבל התמוטטות? העובדות מלמדות שאת מה שהקואליציה הנוכחית לא יכולה להציע לחרדים, גם האופוזיציה לא תציע להם. אומנם נוח יותר להימנע מן הטלטלות הקואליציוניות ולאפשר לספינה הממשלתית לשוט על מי מנוחות, אולם אם הספינה הזאת שטה ללא מטרה מוגדרת, מה הטעם בה? כשהפרגמטיזם בא על חשבון הערכים שהוא נועד להביא לידי מימוש, הוא חסר תועלת. אם אנחנו לא רוצים לעבור מפא"יזציה, חשוב שנזכור: הימין לא עלה לשלטון כדי לשלוט, הוא עלה לשלטון כדי לקדם תפיסות אידיאולוגיות. אם לא נשכיל לעשות זאת, נפש הציבור תנקע משלטון הימין כפי שנקעה משלטון מפא"י.

יש דרכים רבות להתמודד עם הצורך לבחור בין מימוש השלטון למימוש החזון. רובן עוברות בשינוי שיטת הבחירות והממשל, ולא זה המקום לדון בהן. אבל ישנו דבר אחד שראוי לעשות כאזרחים הרוצים במימוש החזון הימני: את השיקולים הפרגמטיים עלינו להשאיר לנבחרי הציבור ולהם בלבד. עלינו צריכים לדרוש מנבחרינו דרישות מבוססות אידיאלים.

בנוגע לסוגיית גיוס החרדים, לדוגמה, אין ספק שרוב מצביעי הקואליציה מעוניינים לראות את אחיהם החרדים מתגייסים לצה"ל. ואולם, כשחצי מן הבייס תוקף את החצי השני ודורש להימנע מקריאה לגיוסם עקב חשש לשלמות הקואליציה, נבחרי הציבור לומדים שזו סוגיה שלא משתלם להסתכן בגללה, ולא יעשו מאמץ לפותרה. במילים אחרות, איזו מוטיבציה יש לממשלה לעמול ולפתור אתגר מסוים אם מצביעיה אומרים מראש שיסלחו לה גם אם לא תפתור אותו? אדרבה, על הממשלה לחשוש שמא מצביעיה יבואו איתה חשבון בקלפי אם לא תממש את הערכים אשר נשלחה לקיים. לכן, עלינו לדרוש בקול ברור מן הממשלה להביא חוק גיוס שנותן מענה לכל הצרכים הביטחוניים של ישראל, ולסמוך עליה שתתמודד בהצלחה עם האתגרים הקואליציוניים. התפקיד שלנו הוא להיות הגב הערכי של הפוליטיקאים שלנו, לא מכונת התירוצים הפרגמטית שלהם.

נמרוד מדרר הוא רס"ן במיל' באמ"ן, חוקר מוח ושפות שמיות באוניברסיטה העברית