משהו מעניין מתחיל להתרחש בשיח הערבי. עדיין מוקדם לדבר על מהפכה רעיונית, ובוודאי אין בסיס לקבוע שמדובר בעמדת רוב. אבל אמירה שבעבר הייתה נדירה מקבלת לאחרונה הד ברור יותר: העולם הערבי צריך להחזיר לידיו את האחריות לעיצוב ביטחונו ועתידו, ולא לאפשר למעצמות אזוריות שאינן ערביות לעצב בשבילו את הסדר האזורי.
הקריאה נשמעת עתה גם בדרגים מדיניים בכירים. מזכ"ל הליגה הערבית נביל פהמי קרא לפעולה ערבית מאוחדת, והדגיש כי ביטחונה של כל מדינה ערבית הוא חלק מן הביטחון הלאומי הערבי. שר החוץ המצרי בדר עבד אל־עאטי קרא לחיזוק מערכת הביטחון הלאומי הערבי, ושר החוץ המרוקני נאסר בוריטה הדגיש את הצורך בחיזוק הלכידות והפעולה הערבית המשותפת.
קולות דומים נשמעים גם בציבור השיעי: בעיראק קורא ע'ית אל־תמימי לחיזוק המדינה מול המיליציות וההשפעה החיצונית, ובלבנון מותחת העיתונאית השיעית דימה סאדק ביקורת חריפה על חיזבאללה וכפיפותו לאיראן.
הכי מעניין
אין פירוש הדבר שהעולם הערבי מתייצב נגד איראן או טורקיה. אדרבה, מדינות חשובות במפרץ מבקשות לקיים דו־שיח עם טהרן. החידוש האפשרי נמצא במקום אחר: התחזקות התפיסה שהערבים עצמם צריכים להיות הגורם המרכזי המעצב את המרחב סביבן.
הרמטכ"ל המצרי אוסאמה עסכר לצד נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. | צילום: AFP
מדוע דווקא עכשיו? הסבר עיקרי הוא שחיקת עוצמתה של איראן. במשך שנים נשענה השפעתה לא רק על כוח צבאי, אלא גם על דימוי: טהרן אינה מפקירה את בעלי בריתה, איומיה נלקחים ברצינות ושלוחותיה מאפשרות לה להקרין כוח באזור.
הדימוי הזה נשחק, בשל הפגיעה בחיזבאללה ובמערכי הכוח האיראניים, הלחץ הכלכלי הכבד והעיצומים שמצטברים לכדי "דימום אסטרטגי". איראן נותרה מעצמה אזורית מסוכנת, אך הפער בין איומיה ויכולתה או נכונותה לממש אותם הפך גלוי יותר.
חיסול תשתיות חיזבאללה ברכס עלי א־טאהר בדרום לבנון המחיש זאת. לפי הדיווחים, איראן הזהירה מפני תגובה קשה אם ישראל תפעל שם בהיקף נרחב. התגובה האיראנית רחבת ההיקף טרם נראתה.
גם טורקיה מגלה את מגבלות כוחה. המעצמה האזורית מתמודדת עם אינפלציה גבוהה, יחסים מורכבים עם וושינגטון ומגבלות בתחום הצבאי. עקב הסכם ההגנה שחתמה עם ריאד אנקרה הציעה סיוע מול החות'ים, אך לפי שעה היא נזהרת ממעורבות צבאית ישירה. יש הבדל בין היכולת להשפיע באזור ובין הענקת מטרייה ביטחונית לבעלת ברית.
על רקע זה, תמונה אחת מגרמניה מקבלת משמעות מיוחדת. בחסות פיקוד המרכז האמריקני נפגשו קצינים בכירים מארה"ב, ישראל, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, כוויית, קטאר, ירדן ומצרים. חלק מהמדינות הללו לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. איראן לא הייתה בחדר, וגם לא טורקיה.
אין להסיק מכך שוושינגטון החליטה להוציא את אנקרה מהמשחק. אבל קשה להתעלם מן התמונה: שתי המעצמות המרכזיות שאינן ערביות, המבקשות להשפיע על עיצוב המרחב הערבי, נמצאות מחוץ לחדר.
מבחינת ישראל זו עשויה להיות התפתחות אסטרטגית חשובה. יכולותיה הצבאיות, המודיעיניות והטכנולוגיות הופכות אותה בעיני חלק מממשלות ערב לשותפה אפשרית מול איומים משותפים. הדיבורים על אפשרות הרחבת הסכמי אברהם משתלבים בתמונה הזאת.
אבל דווקא כאן דרושה זהירות. אם מתפתח בעולם הערבי רצון להחזיר למדינות ערב את האחריות לגורלן, לישראל אין עניין להציג זאת כהתייצבות תחת הנהגתה. עדיף שהתהליך יהיה ערבי במהותו. ישראל עשויה להיות שותפה במקום שבו אינטרסים נפגשים.
מוקדם לדבר על סדר ערבי חדש. איראן וטורקיה לא נעלמו, העולם הערבי מפוצל והסוגיה הפלסטינית עוד מכבידה על שיתוף פעולה גלוי עם ישראל. אבל ייתכן שהשינוי החשוב מתחיל בתודעה: ההבנה שביטחונן, ריבונותן ועתידן של מדינות ערב צריכים להיות בראש ובראשונה בידיהן.
אם התפיסה הזו תעמיק, משמעותה האסטרטגית עשויה להיות מרחיקת לכת - גם לעולם הערבי וגם לישראל.
עוד כתבות בנושא
