האם בישראל צריכים להתחיל לדאוג בעקבות "הסכם מכה", ברית ההגנה המשולשת בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן? על פניו, כן. לברית שנחתמה ב־7 באוגוסט יש פוטנציאל ממשי לשינוי ארכיטקטורת הביטחון האזורית, ולא לטובת ישראל. השילוב בין ההון של סעודיה ומעמדה הסמלי בעולם המוסלמי כשומרת המקומות הקדושים, העוצמה הצבאית והתעשייה הביטחונית המתקדמת של טורקיה, ויכולותיה הגרעיניות של פקיסטן, הוא שילוב עוצמתי המייצר מעטפת הרתעה סונית אזורית מרשימה.
הברית נכרתת על רקע המלחמה בין איראן לארה”ב, שהובילה למתקפות טילים וכטב"מים איראניים על מתקני אנרגיה ותשתיות בסעודיה ובמדינות המפרץ. מנקודת המבט הזו, ברית מכה היא בראש ובראשונה הרחבה של הסכם ההגנה הדו־צדדי שנחתם בין סעודיה לפקיסטן עוד בספטמבר 2025, וכעת מצטרפת אליו גם טורקיה. ומכיוון שהברית כוללת התחייבות בסגנון סעיף 5 של ברית נאט”ו, שלפיו התקפה על אחת ממדינות הברית תיחשב כהתקפה על כולן, כל מדינה חברה מתחייבת לסייע למדינה שהותקפה, לרבות שימוש בכוח צבאי מזוין.
אבל השאלה החשובה היא המבחן המעשי. האם בעת צרה טורקיה או פקיסטן אכן יספקו לסעודיה גיבוי צבאי אפקטיבי? לפי שעה, על האדמה הסעודית הקדושה יש נוכחות צבאית פקיסטנית משמעותית הכוללת פריסה של כ־8,000 לוחמים. הם שם כדי לעבות את מערכי ההגנה הסעודיים ולאבטח גבולות ותשתיות אסטרטגיות. אליהם מצטרפת טייסת קרב פקיסטנית מלאה ושתי טייסות כטב"מים, לרבות סוללות הגנה אווירית מתקדמות מתוצרת סין. כל זאת לצד נוכחות קבועה של מאות קצינים ויועצים מצבא פקיסטן.
הכי מעניין
האם משהו מכל הנוכחות המרשימה הזו הופעל באופן משמעותי בחודשים האחרונים שבהם ספגה סעודיה מתקפות איראניות? התשובה היא לא. הרוב המוחלט של יירוטי הטילים והכטב"מים מעל שטח סעודיה בוצעו בידי צבא סעודיה עצמו, באמצעות סוללות הפטריוט והמערכות האמריקניות שנפרסו בממלכה. סוללות ההגנה האווירית הפקיסטניות סיפקו, וגם זה בקושי, מעטפת הגנה נקודתית סביב הבסיסים שבהם הוצבו. בפועל, פקיסטן נמנעה מנטילת כל תפקיד התקפי או תפקיד יירוט קדמי בולט מול איראן, כדי שלא להיגרר לעימות ישיר מול טהרן ולשמר את מעמדה כמתווכת.
יתרה מכך, ימים ספורים לפני החתימה על ברית מכה הגיעה לאיסלאמבד משלחת איראנית בכירה שסיכמה עם הפקיסטנים על פתיחת מעברי הגבול היבשתיים 24/7, ושימוש בנמלי פקיסטן כמנגנון לעקיפת הסנקציות הימיות על איראן, תוך ייצוא מחדש של סחורות איראניות דרכה. שמאל דוחה וימין מקרבת.
פקיסטן היא אומנם מעצמה גרעינית אבל גם מדינה ענייה, מסוכסכת ושבורה מבפנים. וככל שזה קשור לפעילות מול איראן, הסיכויים שתיכנס למערכה מולה קלושים עד אפסיים.
ומה לגבי אויבים אחרים, אימתניים פחות? האם פקיסטן תצטרף לסעודיה במלחמתה הטרייה נגד החות'ים? גם כאן נראה שהתשובה שלילית. מבחנה המעשי הראשון של הברית הוכיח זאת כבר בימים האחרונים, לאחר שהחות'ים שיגרו מטחי טילים וכטב"מים לעבר מתקני נפט ותשתיות בסעודיה, אך פקיסטן נמנעה מלהתערב. הסכם ההגנה שנחתם אינו מחייב תגובה צבאית אוטומטית, ומותיר לכל מדינה חופש לבחור את אופי הסיוע. גם כאן, המוטיב האיראני חוזר על עצמו. פקיסטן חולקת עם איראן גבול יבשתי ארוך ורגיש. כניסה למלחמה חזיתית נגד החות'ים, בני חסותה המוצלחים יותר של טהרן, עלולה להצית חזית ביטחונית מסוכנת בעבורה. וגם כאן, איסלאמבד מנסה לשמר את מעמדה כמתווכת פוליטית בין איראן לארצות הברית. כל זה בעודה מתמודדת בעצמה עם משברים כלכליים חריפים ואתגרי ביטחון־פנים מורכבים. לכן, הסיוע הפקיסטני לסעודיה צפוי להתמקד בשיתוף פעולה מודיעיני שקט ובאבטחה ימית מוגבלת בים הערבי באזורים שבהם נפגעו בעבר אזרחים פקיסטנים. לא מעבר. בשורה התחתונה, ככל שזה קשור בזרוע הפקיסטנית של המשולש, ברית מכה נועדה בעיקר לייצר הרתעה על הנייר וכוח מיקוח פוליטי. היא רחוקה מלהיות כוח צבאי מאוחד שייצא למלחמות בשטח.
לצאת מהמסדרון
כאשר אנו עוברים לזרוע השנייה במשולש, טורקיה, הסיפור שונה לחלוטין. ברית מכה מעניקה לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן את המעמד הסימבולי שהוא חיפש מאז ומעולם, כמנהיג מוביל של העולם הסוני. טקס החתימה במכה מעניק לו הילה של לגיטימציה דתית ופוליטית רחבה. טורקיה מגיעה לברית המשולשת עם נדוניה גדולה. היא מעמידה לרשות הברית עוצמה צבאית קונבנציונלית אדירה; צבאה הוא השני בגודלו בברית נאט"ו, ויש לו ניסיון מבצעי עשיר בלחימה אזורית. הכוח הטורקי מעניק לברית שיניים צבאיות ממשיות יותר בהשוואה לפקיסטנים. אנקרה תורמת גם גישה לטכנולוגיות צבאיות הכוללות כטב"מים מתוחכמים, מערכות הגנה אווירית, ספינות מלחמה וכלי לוחמה אלקטרונית. וכמו לאורך ההיסטוריה, מיקומה הגיאוגרפי הייחודי של טורקיה כמגשרת בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון, מספק לברית עומק אסטרטגי והשפעה מעבר לגבולות המפרץ הפרסי.
בתמורה לכל הטוב הזה, באנקרה מצפים להזרקת הון ולמימון סעודי מסיבי. הכלכלה הטורקית, הסובלת מאינפלציה ומחסור במטבע חוץ, צפויה לקבל חמצן חיוני להמשך תפקודה באמצעות השקעות עתק ורכש ביטחוני מצד ריאד. בין היתר צפויה ריאד להזרים סכומים נכבדים לתוכנית השאפתנית לייצור ה־KAAN, החמקן הטורקי.
ארדואן יושב בתא הטייס של KAAN, החמקן הטורקי | צילום: איי.אף.פי
בה בעת, ברית מכה מעגנת את נוכחותה הצבאית והפוליטית של טורקיה באזורי מפתח. מדובר בעיקר בדריסת רגל אסטרטגית בזירת הים האדום, נוסף על בסיסה הצבאי בסומליה וקשריה המתהדקים עם סודן. הנוכחות המורחבת הזו תאפשר לאנקרה להקרין עוצמה צבאית וימית על נתיבי הסחר הגלובליים, ותציב אותה בעמדת השפעה קריטית מול איומי החות'ים ומול האינטרסים הביטחוניים של ישראל, מצרים ומדינות המערב באזור.
אז עד כמה ישראל צריכה לדאוג בטווח הזמן המיידי והבינוני? התשובה מורכבת. בראש ובראשונה ישראל צריכה לדאוג משינוי פוטנציאלי במאזן ההרתעה בשל הקמת גוש מוסלמי חוסם, שעלול לצמצם את מרחב התמרון שלה במזרח התיכון. בטווח המיידי, המהלך עלול להוביל לכרסום נוסף בסיכויי הנורמליזציה עם סעודיה, מכיוון שהברית מספקת לריאד רשת ביטחון אזורית חלופית, המפחיתה את תלותה בארצות הברית ומורידה את הדחיפות להתקדם בנתיב המדיני עם ישראל כמגן מול איראן. במקביל, הנוכחות הטורקית המוגברת בזירת הים האדום מעניקה לאנקרה מנופי לחץ ישירים על נתיבי השיט של ישראל דרומה, ומאפשרת לה לאתגר את הצי הישראלי ואת האינטרסים הכלכליים באזור תוך הסלמה רטורית ופוליטית.
בטווח הבינוני, הברית מציבה איום בדמות התפתחות ציר גרעיני וטכנולוגי חלופי. לחיבור בין ההון הסעודי לטכנולוגיה הצבאית הטורקית והידע הגרעיני הפקיסטני יש פוטנציאל שעלול להוביל לפיתוח פרויקטים צבאיים שוברי שוויון, בדמות מיזמים שיהיו חופשיים מפיקוח מערבי וישחקו את היתרון האיכותי של צה"ל באזור.
ואולם מעבר להיבט הצבאי, הציר המקשר בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן עלול להביא למסמוס הפרויקט הכלכלי IMEC ("מסדרון הודו, המזרח התיכון, אירופה"), ולהסיט את נתיבי הסחר המתוכננים מהודו לאירופה אל מחוץ לישראל, ובכך לפגוע קשות בשאיפה הישראלית להפוך לגשר יבשתי וכלכלי מרכזי בין מזרח למערב.
בצינורות המקובלים
התשובה הישראלית לאיום הפוטנציאלי של ברית מכה מבוססת על האצה דרמטית של הציר היבשתי הגיאו־כלכלי המקשר בין הודו, איחוד האמירויות וישראל, במסגרת חזון IMEC ופורום I2U2 לשיתוף פעולה כלכלי ואסטרטגי, המאחד את ישראל, הודו, ארה"ב ואיחוד האמירויות.
הפורום, שהושק ביולי 2022 ומכונה לעיתים קרובות "הקוואד המערבי", נועד לשלב כוחות בין האנרגיה וההון המפרציים, הטכנולוגיה והחדשנות הישראליות, כוח האדם והשוק העצום של הודו, והגיבוי המעצמתי של ארצות הברית.
ישראל והאמירויות, שהחיבור ביניהן עבר טבילת אש במלחמה בין ארה”ב לאיראן, לאחר שישראל הציבה סוללת כיפת ברזל על אדמת האמירויות, רואות במצב הנוכחי חלון הזדמנויות היסטורי לעקיפת צווארי הבקבוק הימיים ונטרול כוח הסחיטה של הציר האיראני. מהלך זה אף קיבל תפנית חדה עם פרישת האמירויות מארגון אופ"ק, צעד המאפשר לה להציף את השוק בנפט, לפגוע פיננסית ב"חזון 2030" הסעודי, ולהציב את כובד משקלה האסטרטגי לטובת קידום מסדרון IMEC עם ישראל והודו על פני סולידריות ערבית מסורתית.
וזה לא פשוט. פרויקט הרכבות ארוך הטווח של IMEC סובל מפער מימוני של כ־5 מיליארד דולר ומשיבושי לחימה. אולם למרות הקשיים, ישראל מפעילה ומקדמת בצורה שקטה אך נחושה את המסדרון באמצעות שיירות משאיות במסגרת "קו היבשה" המהיר. דרך הנתיב הזה, סחורות המגיעות מהודו נפרקות בנמלי האמירויות, ומשם נעות יבשתית דרך ערב הסעודית וירדן ישירות אל נמלי חיפה ואשדוד, מסלול העוקף את איומי החות'ים בים האדום ומקצר את זמן השילוח לאירופה. וכן, למרות הדרמה האזורית, זה קורה. נכון, בחודשים האחרונים נפח התעבורה ירד, ושלטונות סעודיה וירדן מקפידים להנפיק הכחשות נמרצות לקיומו של הגשר היבשתי, אך הפעילות בשטח נמשכת.
לצד זאת, ישראל ממנפת את רשת ה־I2U2 כדי להפוך את ניו־דלהי לעורף אסטרטגי ובניין כוח. השותפות הזו אינה מתרכזת רק בסחר מסורתי אלא כוללת פרויקטים משותפים של בינה מלאכותית, הגנת סייבר, ותשתיות תקשורת סיבים תת־ימיות שיונחו לאורך המסדרון הכלכלי. עם זאת, נקודת התורפה המרכזית בתוכנית היא שהמסדרון היבשתי נסמך על תנועה ימית בתוך המפרץ הפרסי, ואם איראן תחליט לפעול באופן שיטתי נגד ספינות המקושרות לישראל ביציאה מהנמלים האמירותיים, הציר היבשתי עלול להיחסם.
כל זה הוא מבוא לקרב הענקים שהחל בעצם ב־7 באוקטובר. מסמכים פנימיים של חמאס שנתפסו בעזה חושפים כי המתקפה נועדה לשמש מהלומה מקדימה לטרפוד הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה שהיה אז על סדר היום, ועימו בלימת יציאתו לפועל של מסדרון IMEC. מאז ועד עתה טורקיה מנסה לבודד את ישראל מהפרויקט, ולהמיר את המסלול שיעבור בין נמלי חיפה ואשדוד במסלול העובר דרך סוריה וטורקיה. המאבק צפוי להיות קשה, אבל ההיסטוריה מראה שלאורך זמן התוצאה אינה מסלול אחד אלא רשת מסלולים שמתפתחת לאורך ולרוחב על פי מודל ה־Multiple Pipelines ("צינורות מרובים") האמריקני, שצמח בשנות התשעים לאחר התפרקות ברית המועצות, וזכה להצלחה רבתי.
אחד מתוצרי הדגל של המודל הזה הוא צינור הBTC, המעביר נפט לישראל מאזרבייג'ן דרך טורקיה, וממשיך לפעול היטב למרות המתח המתמיד ביחסים. ובכל מקרה, בוושינגטון רואים ב־IMEC ובפורום I2U2 פרויקטים אסטרטגיים חיוניים - במיוחד על רקע המלחמה מול איראן והחסימות הימיות. מבחינת ארה"ב, מערכת השחמט הגיאופוליטית הזו היא גם התשובה למיזם "החגורה והדרך" של סין, וגם כלי מרכזי לייצוב המזרח התיכון. באזורנו הולך ומתהווה מגרש משחקים חדש, וישראל תצטרך למנף את כישוריה הדיפלומטיים והאסטרטגיים לרמה התואמת את הישגיה הצבאיים והטקטיים.