"לעמוד במקום שבו רועי קליין קפץ על רימון זה רגע שקשה לתאר"

"עמדתי שם, הרמתי את הראש וצרחתי את 'התקווה' כמו שלא צרחתי אותה בחיים. זה היה הרגע הכי עוצמתי בחיים שלי", מתאר ניר רובין, ששירת כחובש בבינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, את הרגע המרגש שחווה בלב מעוז חיזבאללה הכבוש לפני שלושה חודשים. "ולא כי אני באותו מקום שבו חטפנו אז, ועכשיו אנחנו פה כמנצחים, אלא בגלל כל הדרך שעם ישראל עבר מאז. באותו רגע הבנתי שזה עדיין התור שלנו, גם אם במקום שלוש שנות שירות הוא מתארך כבר עשרים שנה".

שני עשורים חלפו מקרב הגבורה בבינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. שמונה חיילים נפלו בקרב הזה, בהם רב־סרן רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51 של גולני, שנהרג כשקפץ על רימון כדי להציל את חייליו, וסגן עמיחי מרחביה ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד, שהוביל את חייליו להסתערות באיגוף מימין ונהרג מאש האויב.

השתתפתי במלחמת לבנון השנייה כתותחן במילואים, אך בבינת־ג'בייל לא הייתי. השבוע נכנסתי גם אני פנימה, כדי לראות מקרוב את העיר שנכבשה שוב בידי לוחמי צה"ל של שנת 2026, הוכרעה ורבים מהמבנים שלה הוחרבו. לפחות מאתיים מחבלים נהרגו כאן, אחרים נשבו, כמויות עצומות של אמצעי לחימה נתפסו ומאות תשתיות טרור פוצצו. ההריסות הרבות והאדמה המכוסה באבק מספרות על עוצמת האש שהופעלה כאן.

עם ישראל זוכר את הקרב ההוא, מלפני עשרים שנה, בעיקר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל או כאשר מגיע תאריך עגול, אך משפחות הנופלים חיות אותו בכל יום מחדש. ואולם כשהמערכה הנוכחית החזירה את כוחות צה"ל לעומק לבנון וגם לבינת־ג'בייל, גם אצל המשפחות נסגר מעגל נדיר: טקס זיכרון יוצא דופן התקיים בלב העיר השיעית, בדיוק בנקודה שבה נפלו הלוחמים.

הטקס נערך בראש חודש אייר האחרון, ימים ספורים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות ה־78. בעוד כוחות צה"ל מחזיקים ומבססים את אחיזתם המחודשת בעיר הדרום־לבנונית, משה מרחביה, אביו של עמיחי ז"ל, ועוד כמה לוחמים וקרובי משפחה, כולם בשירות סדיר ומילואים פעיל, קיבלו את האישורים הביטחוניים הנדרשים ונכנסו לתוך לבנון בחסות חפ"ק חטיבתי. הם הגיעו עד למקום שבו התרחש הקרב –  ארבעה קילומטרים בלבד מגבול ישראל־לבנון – כדי לזכור ולהזכיר את הגיבורים שנפלו כאן.

בטקס, שהתנהל תחת מעטה חשאיות, השתתפו גם אליעזר מרחביה, אחיו של עמיחי ומג"ד במילואים הקרוי על שם דודו של אביו שנפל בקרב האחרון בכפר־עציון, בד' באייר תש"ח; בנו של רועי קליין, המשמש היום מפקד בגדוד 51 של גולני; וניר רובין, חובש קרבי שטיפל בפצועי אותו קרב ופינה את ההרוגים תחת אש עזה.

"גיבורינו שנהרגו כאן בבינת־ג'בייל לפני עשרים שנה לא עזבו ולא יעזבו אותנו לעולם", אמר במעמד המרגש משה מרחביה, בנקודה שבה נהרג בנו. "הם נוכחים ומשתתפים עימנו תמיד בכל מעגל חיינו. עומדים אנו במטע הזיתים, במקום קרב הגבורה שלכם במלחמת לבנון השנייה לפני כעשרים שנה. עומדים כאן נציגים של הבנים, האחים וההורים של משפחות הגיבורים שנהרגו בקרב, ושל הלוחמים שלחמו בקרב. באנו לכאן להזכיר ולספר שוב על גבורתכם – איך התגברתם, לחמתם וניצחתם כאן את האויב למרות תנאי הפתיחה הלא קלים בתחילת הקרב, ולקבל מכם כוחות להמשך הדרך הארוכה לגאולה השלמה". משה, שמכיר כל פרט בקרב ואף שקד בעבר על כתיבת ספר מפורט עליו, הוסיף וסיפר בקצרה על שאירע שם, ותיאר את עוז הרוח שהפגינו בנו עמיחי וחבריו.

בעבורו, המפגש במקום הנפילה, לצד מפגש פלוגה מרגש שנערך לציון עשרים שנה לקרב, בהשתתפות הלוחמים והפצועים, מבהיר כי המאבק על הארץ עודנו נמשך. "אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמת העצמאות שלנו", הדגיש, "אנחנו בסבב ארוך יותר באותן הזירות, אך בעוצמה גדולה בהרבה". על רקע הריסות בינת־ג'בייל הכריז האב השכול ש"אין לנו דרך אחרת אלא להמשיך ולהילחם על עצמאותנו. אשרי העם שאלו בניו, אשרי העם שאתם בניו", וסיים באמירת קדיש.

במשך כשעה הם עמדו שם כתף אל כתף, בני משפחה וחברים יחד עם מפקדי וחיילי צה"ל, בדיוק במקום שבו נפלו הלוחמים. הם הביאו איתם ספר תורה שנכתב לזכרם של הנופלים, על מעילו רקומות בחוט כסוף המילים "שמע ישראל" – מילותיו האחרונות של רועי קליין, רגע לאחר שקפץ על הרימון. תחת שמי דרום לבנון, מול נוף שהיה פעם שטח אויב מאיים וכעת נשלט על ידי כוחותינו, נערך טקס אזכרה מלא. תפילת "א־ל מלא רחמים" הושמעה ברמה, ונרות זיכרון הודלקו לזכר הנופלים.

החובש שחזר אל ההר

בינת־ג'בייל היא עיר בדרום לבנון, בירת הנפה והעיר השנייה בגודלה במחוז. העיר, שכמעט כל אוכלוסייתה שיעית, נכבשה כמה וכמה פעמים במסגרת המאבק של ישראל בטרור היוצא מלבנון. בפעם הראשונה היא נכבשה בשנת 1972 במסגרת מבצע שנועד להרחיק את מחבלי אש"ף מגבול ישראל. ב־1978 כבשה ישראל את העיר שנית, במסגרת מבצע ליטני. בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נסוגו כוחות צה"ל מהעיר, שהחלה להיחשב אז כבירת הלחימה השיעית באזור דרום לבנון. נאום הניצחון המפורסם של חסן נסראללה, שבו דימה את ישראל לרשת קורי עכביש שניתנת לקריעה בקלות, נישא באצטדיון הכדורגל של העיר במאי 2000. בעבור חיזבאללה, בינת־ג'בייל הייתה סמל ניצחון; ב־2010 ביקר בעיר מחמוד אחמדינג'אד, אז נשיא איראן, הפטרונית של חיזבאללה.

בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, ניסה צה"ל לכבוש את העיר בפעם השלישית. בקרב העיקרי, המכונה קרב בינת־ג'בייל, נהרגו שמונה מלוחמי חטיבת גולני. לאחר הקרב ניתנו 17 עיטורים וצל"שים לחיילים שלחמו בעיר והיא הפכה שוב לסמל – הפעם בעבור ישראל, סמל לגבורה עילאית. במלחמה האחרונה נכבשה העיר בפעם הרביעית ותשתיות הטרור שלה הושמדו עד דק. קורי העכביש, התברר, היו חזקים מכפי שחשב נסראללה.

"בת ההר", שם העיר בתרגום לעברית, הוא כינוי פסטורלי למקום שאדמתו ספוגה דם רב. עשרים שנה אחרי הקרב ההוא בבינת־ג'בייל, העיר מצויה שוב בשליטה מוחלטת של צה"ל. ניר רובין, אז חובש קרבי בפלחה"ן גולני וכיום רס"מ במילואים ביחידת הניוד של אוגדה 36, עדיין זוכר כל רגב אדמה במטע הזיתים, שבו התנהל הקרב הקשה ושממנו חילץ את גופותיהם של לוחמי גולני.

הצפייה בתיעוד של הריסת הבית ששלט אז על כרם הזיתים, בחודשי הלחימה האחרונים, החזירה אותו באחת אל אותו בוקר של יוני 2006. "במשך ימים ראיתי שוב ושוב את הסרטון של הרחפן מכניס חומר נפץ לתוך הבית דרך חור בגג", הוא אומר. "שוב ושוב שמעתי בקשר את הקול של שילה, שהיה מחזור מעליי, אומר: 'עכשיו גולני סוגרים מעגל של עשרים שנה, אנחנו פה, חזקים, מנצחים, עם הראש למעלה', ובום, מפוצצים את המקום הזה. מצאתי את עצמי מרותק לסרטון הזה, מזהה כל פרט ומשחזר מי היה איפה. היה מטורף לראות את זה".

החוויה התעצמה כשרובין הגיע בעצמו לאותו מטע ולהריסות אותו הבית. "לעמוד שם, במקום שבו רועי קליין קפץ על הרימון, לזהות את הפתחים ואת הצירים ולהיזכר מי הגיע מאיפה – זה היה רגע שקשה לתאר במילים. הייתי שם ולא לגמרי הייתי שם. כלומר הגוף שלי היה שם, פיזית, אבל בעצם חזרתי לשעה 5:05 לפנות בוקר של 26 ביולי 2006. ניתחתי כל פרט בשטח, והשוויתי בין אז להיום. ראיתי שהוסיפו פה פרגולה, שם איזו גדר, אבל השטח נשאר אותו שטח והמטע אותו מטע. ראיתי בדיוק את מה שראיתי לפני עשרים שנה".

הוא נזכר במה שאמרו לו הפצועים כשהם הגיעו לחלץ אותם: "אף אחד לא אמר לנו 'קחו אותי מפה', מה שהם אמרו זה 'תביאו עוד תחמושת, נגמר לי'". חילוץ הפצועים התנהל באור יום ותחת אש מתמשכת. "העלינו אלונקות בטרסות בהליכה קשה, עם כוח מלפנים שיורה לכל הכיוונים ונגביסט מאחור שלא מפסיק לירות. כל נאגלה הייתה מרוץ נגד הזמן. אתה רץ, ומה שיהיה יהיה".

לאחר מכן הגיע השלב הקשה ביותר: חילוץ שמונת ההרוגים. רובין מונה את שמותיהם בכאב: רס"ן רועי קליין, סרן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה, סמל אסף נמר. "בשבילי השמינייה הזאת תמיד תסמל את עם ישראל", הוא אומר. "היה בה הכול – דתי וחילוני, ספרדי ואשכנזי, ימני ושמאלני, מתנחל ועירוני, עולה חדש וצבר".

למרות המחיר הכבד של הקרב, התשובה של רובין חדה וברורה: "בנסיבות שבהן נכנסו לקרב ובנסיבות שבהן יצאו ממנו, זה ניצחון מוחלט", הוא קובע. "הפסדנו שמונה עולמות, כל אחד עולם ומלואו, אבל הרווחנו אמון, רעות ועם ישראל. זה מה שהחזיק אותנו אז וזה מה שמחזיק אותנו גם היום, שני עשורים אחרי הקרב".

רובין חזר לבינת־ג'בייל לאחר כמעט שנתיים רצופות של שירות מילואים בלבנון ובעזה, שנתיים שבמהלכן איבד  חברים קרובים ובני משפחה. "אני לא אותו חייל שהייתי לפני 20 שנה", הוא אומר, "אבל הגעתי לשם עם אמירה ברורה: אנחנו לא שוכחים". ואכן, במשך השנים שחלפו מאז, רובין שב ומספר את סיפור הקרב לבני נוער ולמבוגרים. במופע שיצר, "הקרב של חיי", הוא חוזר אל הרגעים הקשים ההם.

שלל קרב

כבר בדרך ללבנון, על כביש 899, אחרי אביבים, הנוף שנשקף לעינינו מספר את הסיפור. משני צידי הכביש נראים מטעי קיווי, אבל הכול מכוסה שכבת אבק, שהעלו הטנקים והנגמ"שים שנעים כאן בלי הפסקה, פנימה והחוצה. גם הגבעות מאובקות, הכול צהוב. ככל שמתקרבים לגבול, התחושה היא של שליטה מוחלטת. הכוח שאנחנו נכנסים איתו נוסע בכלים פתוחים, באור יום. כך גם חלק מהעיתונאים.

אנחנו חולפים בין הריסות מארון א־ראס. עצי תאנה, גדרות ובתים הרוסים. כמעט בכל בית היו אמצעי לחימה ותמונות של חמינאי. הוכחה נוספת לכך שהכפרים האזרחיים היו חלק בלתי נפרד מתשתית הטרור. בתא הנוסעים של ההאמר שלפנינו מונחים כמה טילי קורנט, רובה קלצ'ניקוב ורובה צלפים – השלל של סריקות הבוקר בבית אזרחי בעיר.

אנחנו עוצרים לתצפית על בינת־ג'בייל. הקסבה שבמרכז העיר הרוסה. היא טוהרה אחרי שורת היתקלויות, וכרגע שולטת בה אוגדה 91. הקו הצהוב עובר מצפון לה, על "רכס הסילבסטר", כעשרה קילומטרים מהגבול. בצה"ל אומרים שמרחב החיץ מרחיק את איום הפלישה וגם את איום טילי הנ"ט. כפי שניסח זאת אחד המפקדים: "אימא באביבים יכולה לישון בשקט כשאנחנו נמצאים בפנים ושולטים בבינת־ג'בייל".

בניגוד לקרב של 2006, כיבוש בינת־ג'בייל ב־2026 הסתיים רק בפצועים לכוחותינו, ובלי הרוגים. לדברי גורמים בצה"ל, הצבא התכונן מראש להשתלטות על השטח. בתקופת האכיפה שלאחר מבצע "חיצי הצפון" נמנעה מחיזבאללה האפשרות להתבסס מחדש, והדבר אִפשר לכבוש שטחים באמצעות כוחות קטנים יחסית. חיזבאללה ניסה לנצל את מבצע שאגת הארי כדי להתבסס מחדש בדרום לבנון, אך צה"ל הגיב: בזמן שחיל האוויר פעל מול איראן, כוחות היבשה השתלטו על שטחים בדרום לבנון בסיוע ירי ארטילרי מסיבי, תוך כיתור העיר ואיגוף עמוק מאחוריה, ולאחר מכן קרבות ממושכים לטיהורה.

חיזבאללה הבטיח שבבינת־ג'בייל יהיה שחזור של "קרב כרבלא" המפורסם, קרב עד המוות, אבל בצה"ל אומרים שכל המחבלים שהיו יכולים לעשות זאת – ברחו. בעיר נותרו כנראה כמה מחבלים שנשארו מאחור, כלואים. הכוחות נתקלו בכמה מהם בשבועות האחרונים, חיסלו אותם ואף שבו מחבל אחד; הוא סיפר בחקירתו כי התחבא בעיר כשלושה חודשים. כל כניסה לטיהור בתים נעשית במלוא העוצמה – ארטילריה, טנקים, יחידת עוקץ ואמצעים נוספים. צה"ל ממשיך לטהר את השטח, אבל אותם מחבלים כבר אינם מהווים איום אמיתי על שטח ישראל, וגם האיום על כוחותינו קטן משמעותית בזכות הפעילות ואופייה ההתקפי.

המראות בתוך העיר כמעט אפוקליפטיים. חלק מהמבנים נהרסו עד היסוד, אחרים נוטים על צידם. כמעט מכל בית כאן הוציאו החיילים נשק קל, טילים ותחמושת; אחרים שימשו עמדות ירי ונמצאו בהם מנהרות. כל זה מלמד עד כמה הייתה בינת־ג'בייל מעוז אידאולוגי של חיזבאללה. בצה"ל מעריכים שכ־40% מהמבנים בעיר כבר נהרסו לחלוטין, והיעד הוא להגיע לטיהור מלא של תשתיות הטרור, שמשמעותו הריסת כ־70% משטח העיר.

אנחנו יורדים לאצטדיון הכדורגל שבלב העיר, ההוא מנאום קורי העכביש. היכולת להסתובב בלי חשש במקום שבו דיברו פעם בביטחון מוחלט על חולשתנו, היא כמעט בלתי נתפסת. אנשים מפטפטים, משחקים כדורגל בכדור ישן שמישהו מצא בין ההריסות, מצטלמים למזכרת. אחרי כמה רגעים אתה שוכח שאתה נמצא בלב אחד המקומות הכי עוינים לישראל. ואולם לצד תחושת הניצחון, מתגנבים גם צער ותחושת החמצה. לו היה שלום בין ישראל ללבנון, אני מהרהר, היה יכול להתקיים כאן משחק ידידות בין שתי המדינות. במקום זאת, האצטדיון והעיר חרבים.

באצטדיון אני תופס לשיחה קצרה את סא"ל ש', סמח"ט ב' של חטיבה 401. הוא מסתובב איתי במגרש ואומר שהפעם הסיפור שונה לחלוטין. "בפעמים הקודמות היינו פה רק בהגנה, הפעם אנחנו במתקפה". הגזרה אינה זרה לו. בשנים 1992־2000 הוא שירת ברצועת הביטחון – תחילה כמפקד מחלקה, אחר כך כסמ"פ ולבסוף כמ"פ – ובסך הכול בילה בה במצטבר כשנתיים וארבעה חודשים. "הפלוגה שלי החזיקה את בינת־ג'בייל כמה פעמים", הוא אומר. גם במלחמת לבנון השנייה הוא נלחם כאן. "היינו במארון א־ראס, בדרך לבינת ג'בייל, ובהמשך השתתפתי גם בקרב הסלוקי". במלחמה האחרונה הוא חזר לעיר שוב.

לדברי ש' יש עוד מה לטפל בעיר, אבל האיום המרכזי הוסר. "בשעה 3:40 לפנות בוקר מצאנו טיל קורנט שהיה מכוון לעבר כוחותינו מתוך בית אזרחי. כשאנחנו פה הם לא יכולים לאיים על היישובים. בכל פעם שיש לי ספק למה אני פה, אני עולה למארון א־ראס ומסתכל דרומה. אני רואה את יראון ואת אביבים ונזכר למה".

"האויבים שלנו באו לקלל ונמצאו מברכים", הוא סבור. "הם אתגרו אותנו וגילו שיש לנו דור של ברזל, דור של אריות. אני מתרגש לעמוד פה ולהיות בין החיילים שמחזיקים את המלחמה הזאת כבר שלוש שנים. לא שלא קשה - קשה, אבל עומדים, כי מבינים את המשמעות".