גם לאחר מזכר ההבנות התבוסתני - על ישראל לעשות מה שנחוץ לביטחונה

הימים אינם קלים. גם בתרחיש הפחות אופטימי, קשה היה לדמיין חתימה אמריקנית כמעט חגיגית על מזכר הבנות כה תבוסתני עם אויב שטני בן 47 שנים שהופל אל הקרשים. קשים לא פחות הם המסרים בנוגע לישראל שליוו את התהליך הזה. שתיקתה של ירושלים מובנת, אך גם רועמת. כבוד לאומי איננו מותרות.

מה כל כך רע בהסכם? "בנקודה שבה לארה"ב היה יתרון מרבי, העסקה הרת האסון הזו העניקה למשטר הטרור מיליארדים רבים" - כך אמר הנשיא דונלד טראמפ במאי 2018, בעת שהכריז על פרישתה של ארה"ב מההסכם של קודמו, ברק אובמה. הוא צדק אז. את מלאכת ההשוואה בין הימים ההם לזמן הזה נשאיר עד לאחר שייחתם ההסכם הסופי.

בינתיים המשטר בטהרן קיבל מוושינגטון הוכחה ברורה ליעילות של הנשק הכלכלי שבידיו. אומנם אין לו נשק גרעיני, אבל עם המונופול שלו על מצרי הורמוז הוא יוכל לתעתע בעולם כמעט ללא חשש. מה שעוד ניתן לחוש בו כבר עכשיו הוא הרוח הגבית שקיבלו איראן וציר ההתנגדות. המפלצת האיראנית לא רק שלא סיימה את דרכה, אלא שהיא מקבלת חמצן, ותמשיך להטיל את צילה המאיים על האזור כולו.

ההסכם עם איראן יעניק לגיטימיות למשטר הקיצוני שממשיך לקרוא "מוות לאמריקה". הוא יבטיח לו את הדברים החשובים ביותר בשבילו: שרידות, תקווה ומשאבים לשיקום. מזכר ההבנות מבשר את תחילת סופה של המצוקה הכלכלית הקשה, זו שהוציאה את המוני האזרחים להפגנות והזינה את האיום הפנימי על שרידותו.

ההכרה בזכותה של איראן להחזיק במערך של טילים בליסטיים מכשירה את מהלכיה של איראן בעניין זה. היא מבטיחה איום אסטרטגי מתמשך על שכנותיה, על ידידותיה של ארה"ב באזור הזה וגם על אירופה. באשר לסוגיות הגרעין, דחייתן לשלב שבו איראן משוחררת מהלחצים עליה מעמידה בספק רב את היכולת להוביל אותה לוויתורים. אם תחת לחץ כבד היא לא נענתה לדרישות, אין סיבה שהיא תיענה להן תחת לחץ משמעותי פחות.

מריחת זמן, מסמוס, התניות ודרישות לוויתורים נוספים – זה יהיה מנת חלקו של כל מי שיופקד מטעם וושינגטון על המשך המגעים בעניין הזה. איומים בפתיחה נוספת של שערי הגהינום לא יעשו רושם על איש.

הכנסתה של זירת לבנון למסגרת ההסכם היא פרס למשטר האיראני. לא רק שכך הוא יבטיח חסינות לחיזבאללה - ארגון הפרוקסי הכי חשוב שלו - אלא שאיראן עצמה מקבלת הכרה במעמדה כשחקן לגיטימי בזירה הלבנונית. אם הציפייה הייתה לפרק את אחיזתה של איראן בארגוני הפרוקסי, בא ההסכם הזה ודווקא מהדק אותה. זאת, בשעה שממשלו של הגנרל ג'וזף עאון מביא רוח חדשה, ולמרות הצהרותיו דווקא משווע להסרת החסות החונקת של משטר האייתוללות.

כבר לא קורי עכביש

מזכר ההבנות, על תוכנו ועל מה שאין בו, אומנם מבסס את הדאגות הנשמעות בירושלים, אך אין בו כדי לבטל את הישגיה הרבים של ישראל לאורך המלחמה. בראש כולם ניצבת היציאה מנקודת השפל הקשה שבה היינו ב־7 באוקטובר לעמדה של מעצמה אזורית, ששינתה את פני המזרח התיכון ביד חזקה, בזרוע נטויה ובאמונה רבה.

אויבינו כבר לא מעיזים לחשוב – וכל שכן לומר - שישראל שהיא "רשת של קורי עכביש". מי שחשבו שישראל לא תוכל לעמוד במלחמה רב־זירתית ממושכת, קיבלו הוכחה מוחצת לטעותם, ונאלצו לחשב מחדש את הנחותיהם.

לפני שנתיים וחצי איראן הציבה איום קיומי על ישראל. מאז היכולת הגרעינית הצבאית שלה פורקה. היכולת הבליסטית שלה הוחזרה לאחור בכמה שנים, מערכיה הצבאיים בהגנה ובהתקפה ספגו מכה קשה. עלי חמינאי ואנשי משטרו שקראו "מוות לישראל ולאמריקה" ספגו מכת מוות מישראל ומאמריקה. צה"ל הראה את יכולתו להשתלט על המרחב האווירי של איראן ולעשות בו כבתוך שלו. פעם אחר פעם ערף את צמרת מנהיגי הרפובליקה האסלאמית ומפקדיה.

ארגון הפרוקסי החזק ביותר שלה, חיזבאללה, עומד כיום על מחצית כוחו. ישראל שולטת בדרום לבנון עד נהר הליטני ומעבר לו, וברצועת עזה על כ־60 אחוזים מהשטח. את כל זאת עשתה ישראל בלי שאף מדינה ערבית ניתקה את יחסיה. ההפך: שיתופי הפעולה העמיקו והתרחבו. מאזן הכוחות האזורי השתנה.

אז למה החמיצות? ראשית, משום שגודל ההישגים הצבאיים יכול היה לאפשר תוצאות טובות יותר. התחושה היא כי המלאכה נפסקה בעיצומה, בגלל היעדר הרצון או היכולת מצד וושינגטון להתמודד עם הלחצים הכלכליים שאיראן יצרה.

שנית, משום שההסכם מאפשר לטהרן לשנות את המאזן לטובתה ולרעתנו, ומאלץ את ישראל לשקול תפיסות פחות רצויות לה, כמו "תפיסת הסבבים" או "מערכה בין המערכות" (מב"מ). שלישית, לנוכח האתגרים שההסכם מזמן לישראל בזירה הלבנונית.

הסיבה הרביעית היא המתיחות שהתגלעה בין ירושלים לוושינגטון. ההתייצבות המשותפת המרשימה במהלך המלחמה הייתה מכפיל כוח בשביל שתי המדינות, ויצרה בסיס להעמקת השותפות ולהרחבתה. יש להניח שבטהרן מחככים ידיים בהנאה עם כל דיווח והתבטאות שמעמיקים את המחלוקת, ורושמים זאת כרווח נוסף שלהם במערכה נגד הברית הישראלית־אמריקנית.

דור של גיבורים

ימים כמו אלה שאנו מצויים בהם תובעים מאיתנו להעפיל לעמדת תצפית שממנה אפשר לראות לא רק את ההווה, אלא גם את העבר שהוא צמח ממנו, כמו גם את תמרוריו של העתיד שאליו הוא מוליך. מהמקום הנישא ההוא אולי ייראו האירועים הקשים של הימים האלה קצת פחות סוערים. לעומתם יזדקרו דברים אחרים, שורשיים ומכריעים יותר לגבי עתיד העם והמדינה.

העולם ומדינות האזור קיבלו תצוגת תכלית לא רק באשר ליכולותיה של ישראל, אלא גם לתעוזתה, לנחישותה ולהתייצבותה המלוכדת במאמצים הממושכים להסרת איום קיומי נגדה.

ללא ספק, הגילוי הגדול של המלחמה הממושכת הוא גבורתו של דור הלוחמים. זו מתאפיינת בשילוב של עוז רוח יוצא דופן, רעות עמוקה והקרבה, גבורה תחת אש והצלת חיים, חוסן נפשי, התמדה ועמידה ממושכת בתנאי לחימה מורכבים.מה שעוד מייחד את הגבורה הזו הוא שאין היא נחלתם של יחידים, אלא של דור שלם. היא מתגלה בשדה הקרב, ומבקשת להשפיע גם על העורף. היא תובעת אחדות ושותפות, והיא יונקת מתחושת האחריות העמוקה לעתיד המדינה ומהאמונה העמוקה בצדקת הדרך ובנצח ישראל. לא אלמן ישראל.