הורמוז, המיליארדים והשינוי הפתאומי: סימני השאלה סביב ההסכם עם איראן

זה התחיל בחתימה דיגיטלית עצבנית במיוחד בטהרן, ונמשך בהכנות לטקס חגיגי בז'נבה בשגרירות הפקיסטנית. בין לבין העיניים היו נשואות להיום, יום שישי, ולטקס החתימה בשווייץ. ביום שני נפתחה גם ועידת ה־G7, והדיבור היה, שסגן הנשיא ג'יי־די ואנס יבוא לייצג את ארה"ב בטקס החתימה. וטראמפ, שממילא כבר היה בסביבה לרגל הוועידה, אולי יקפוץ גם הוא לטקס. הוא אפילו הרהר בקול רם באפשרות שיקריא מילה במילה את מזכר ההבנות ההיסטורי, שהעולם כולו ציפה לשמוע. ואז בום, יום רביעי והכול מתהפך.

משהו מאוד לא ברור התרחש מאחורי הקלעים. פתאום ריצת אמוק בניסיון להקדים את החתימה על מזכר ההבנות ולבצע אותה אלקטרונית. וזה מוזר, מוזר מאוד. כי הלא כבר הייתה חתימה דיגיטלית בטהרן. אז, האם משהו השתבש, או שאולי נחוצה שכבת אשרור דיגיטלית נוספת, שתרגיע את החשדות בעיקר של האיראנים, שחוששים שאולי טראמפ עשה להם תרגיל? לא זו אף זו, במקביל אנו מתבשרים, שגם מקדימים את פרסום מזכר ההבנות וגם כי ביום שישי יתקיימו כמתוכנן טקס ומפגש פרונטלי, אך לא בז'נבה אלא במתחם בירגנשטוק בשווייץ. שם ייפגשו המשלחות בראשות סגן הנשיא ואנס ויו"ר הפרלמנט האיראני קאליבאף, כדי להתחיל רשמית ב־60 ימי המשא ומתן על הסכם הקבע.

למה בירגנשטוק? נתחיל מזה שהאתר היוקרתי הוא בבעלות קטארית, וגם עונה על סוגיית האבטחה. האתר ממוקם על צוק בגובה של כ־500 מטרים מעל אגם לוצרן. הגישה אליו קשה מאוד, מה שמאפשר לצבא ולמשטרה בשווייץ לאבטח אותו בקלות, לאסור כניסת זרים, ואף לסגור את המרחב האווירי ברדיוס של עשרות קילומטרים סביבו. יתרה מכך, שום צד לא רוצה חלילה להיתפס בצילום עם הצד האחר, והאתר אכן מאפשר למשלחות לשהות באגפים נפרדים לחלוטין, עם מינימום חיכוך.

כעת, לאחר שלוקחים רגע לאסוף את הנשימה, צפים סימני השאלה. והם גדולים. האם זה הכול? לא יכול להיות. א־לוהים כידוע נמצא בפרטים הקטנים. וכל הנושאים שעל סדר היום - מהתחייבות איראנית לפירוק תוכנית הגרעין ועד התוכנית הגרנדיוזית להקמת קרן של 300 מיליארד דולר לשיקום איראן, מחייבים שורה של נספחים חשאיים והבנות חשאיות עוד יותר. אולם אנחנו כנראה לא ניחשף להם. המידור יישאר, מחשש עמוק בבית הלבן מתגובתם של הניצים בקונגרס האמריקני, ומתגובתם של האולטרה־קיצוניים במשמרות המהפכה. בעבור הכוחות משני עברי המתרס, כל פרט במזכר יכול לשמש דלק לטרפוד המהלך. והעסק הרי רק מתחיל.

מקריאה חוזרת של סעיפי המזכר עולה תמונה ברורה של התמקדות בשקט מיידי על פני חתירה לפתרון סוגיות הליבה, כולל התעלמות מסוגיית הטילים והפרוקסי. אז איפה נמצא החידוש? התשובה היא בחלקים הפיננסיים, שניים ליתר דיוק, המיליארדים האיראניים המוקפאים והקרן לשיקום איראן. שני הנושאים האלה הולכים כנראה לעשות כותרות עוד הרבה מאוד זמן.

נאמנות קטארית

אחד הסעיפים המרגיזים בסאגה הזו הוא ההתעקשות האיראנית על שחרור מיידי של 12 מיליארד דולר מוקפאים החונים בבנקים בקטאר, ועוד 12 בהמשך. כדי להבין את הדרמה, נחזור שבוע לאחור. ההכנות לחתימה על המזכר עמדו בפני התמוטטות. על פי הוושינגטון פוסט, האיראנים גילו סימני עצבנות בעקבות הודעה של טראמפ כי "הסכם צפוי להיחתם בתוך 24 שעות". המתווכות הבינו כי לרשותן חלון זמן קצר למנוע מהמו"מ להתרסק, והוחלט לבטל את טקס החתימה הפרונטלי שתוכנן, ולעבור להליך מזורז של חתימה דיגיטלית.

משלחת קטארית הגיעה בדחיפות לטהרן. בראש המשלחת עמד עלי א־ת'וואדי, השר הקטארי לעניינים אסטרטגיים, ואיתו חמד אל־קובייסי, דיפלומט ומשפטן.

17 שעות נמשך מרתון הדיונים, כשעל הפרק שלוש סוגיות קריטיות: דמי המעבר במצר הורמוז, מנגנון שחרור הכספים והפיכתם לנזילים לטובת קרן שיקום; וגיבוש המנגנון לשובם של פקחי סבא"א. כל העת הזו ניהל א־ת'וואדי חמ"ל מול ארה"ב ואיראן. בכל פעם ששר החוץ האיראני העלה הסתייגות או דרש שינוי, א־ת'וואדי התקשר לקושנר וּויטקוף והקריא להם את הנוסח המבוקש. השניים העבירו את הפרטים בזמן אמת לנשיא טראמפ, וא־ת'וואדי החזיר את התשובה האמריקנית לשולחן. במקביל, ראש הממשלה הקטארי ניהל את המעטפת המדינית העליונה והחזיק בקשר ישיר עם סגן הנשיא ואנס, כדי לתרגם את ההבנות לאישורים פוליטיים.

לכאורה הכול התקדם היטב, אבל מרגע שרעיון החתימה הדיגיטלית הועלה, האיראנים החלו לחשוש מעוקץ. בלב החשד הזה עמד תקדים הסכם חילופי האסירים משנת 2023. ממשל ביידן אישר אז להעביר 6 מיליארד דולר, כספי נפט איראניים שהיו מוקפאים בקוריאה הדרומית, לחשבונות בקטאר. אלא שחודשים ספורים לאחר מכן, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, דרשה ארה"ב מדוחא להקפיא מחדש את הכספים. כעת חששו האיראנים כי ברגע שילחצו על כפתור החתימה האלקטרונית על התחייבות להקפאת העשרת האורניום, וושינגטון תנצל את פער הזמנים הדיגיטלי ותמצא עילה לחסום את המהלך ולהשאיר אותם קירחים מכאן ומכאן.

טהרן דרשה אפוא לקבל עוד לפני הלחיצה על הכפתור, גישה מובטחת ל־12 מיליארד דולר מוקפאים. ארה"ב סירבה לשחרר הון בלי חתימה מחייבת, וביקשה לשמור על הכספים הללו כקלף מינוף שישוחרר רק לאחר שפקחי סבא"א יאשרו שאיראן דיללה את האורניום. העברת מיליארדים לטהרן לפני תחילת המו"מ בשווייץ נתפסה בוושינגטון ככניעה שתצטייר כמימון של המשטר.

כדי לצאת מהפלונטר גיבשו א־ת'וואדי וקובייסי פתרון: הקמת מנגנון נאמנות פיננסי־טכנולוגי, הפועל במקביל ברובד המשפטי והדיגיטלי. כדי למנוע ממשרד האוצר האמריקני לבטל את ההפשרה, נמשכו הכספים והופקדו בנכס נאמנות חדש הרשום כחברה קטארית. הבעלות המשפטית על הכסף עברה לקטאר כנאמן, והוא הוגדר באופן חלוט כ"רכוש הומניטרי בינלאומי המיועד לאוכלוסייה האזרחית האיראנית".

כדי לפתור את שאלת הראשוניות הקימו הקטארים פלטפורמה מאובטחת שחיברה בין שרת החתימה הממשלתי ובין המערכת הבנקאית המרכזית של קטאר, והטמיעו בה פרוטוקול של "הפעלה סימולטנית". המערכת תוכנתה להחזיק את פקודת שחרור האשראי של הפעימה הראשונה בסך 2 מיליארד דולר במצב השהיה, כך שברגע שהנציג האיראני החיל את החתימה האלקטרונית שלו על מזכר ההבנות, תיפתח חסימת הבנק בקטאר. מנגנון זה ביטל את הצורך בהתערבות אנושית ומנע מארצות הברית את האפשרות למשוך את השטיח ברגע האחרון. הכסף הפך לנזיל, וזרם ישירות לחברות בינלאומיות באירופה ובאסיה שסיפקו לאיראן את הסחורה הפיזית, בלי ששום דולר נכנס לחשבונות המשטר.

ואולם אף שהמנגנון פתר את המשבר בטווח המיידי ואפשר את השלמת העסקה, הוא יצר בעייתיות מובנית: ראשית, הוא הפך לחלוטין את פרדיגמת הפיקוח ההיסטורית של ארצות הברית. במקום העיקרון של "פיקוח תחילה, תמורה אחר כך", נאלץ הממשל האמריקני להסכים לעיקרון של "תמורה פיננסית קודמת לפיקוח פיזי". שנית, מכיוון שהכספים בודדו משפטית, נצבעו כהומניטריים ועברו לנאמנות קטארית מוגנת, ארצות הברית איבדה את קלף המינוף שלה ואת היכולת לבצע סנאפבק, קרי החזרה מהירה של הסנקציות. המשמעות היא שלוושינגטון אין שום דרך חוקית או טכנית לעצור את רכש חומרי הגלם הללו, גם אם יתגלה שאיראן מפירה את ההבנות.

נכס רעיל

המרכיב הפיננסי השני אמנם לא מצוין בשמו המפורש במזכר ההבנות אך דובר עליו רבות השבוע, הוא קרן בינלאומית לשיקום ולפיתוח. זהו כלי השקעות פיננסי פרטי בשווי 300 מיליארד דולר, שנועד לתמרץ את איראן לחתום על הסכם קבע. הקרן מגשימה את הבטחת ממשל טראמפ כי אף סנט מכספי משלם המיסים האמריקני לא יוזרם לטהרן. למעשה, המנגנון שבנו ויטקוף וקושנר ממתג מחדש את דרישת הפיצויים של איראן על נזקי המלחמות, והופך אותה למיזם מסחרי בינלאומי. יותר ממחצית מהסכום, 150 מיליארד דולר, כבר הובטחו בחוזים ובמכתבי כוונות של מדינות ברחבי העולם. בתמורה, איראן אמורה לפתוח את שוק האנרגיה ולאפשר לחברות נפט וגז בינלאומיות להיכנס לשטחה לראשונה אחרי ארבעה עשורים. ואולם הכספים הללו לא יועברו לידי המשטר, אלא יופנו למימון פרויקטים פיזיים לשיקום תשתיות אזרחיות שנפגעו. הפעלת הקרן מותנית בציות איראני מלא לדרישות פירוק תוכנית הגרעין, השמדת מאגרי האורניום, וכפיפות למשטר פיקוח הדוק ופולשני.

לצד החדשנות העסקית הקרן מעוררת ביקורת פיננסית חריפה, חששות מבניים וניגודי עניינים פוטנציאליים. אדריכלי ההסכם יצרו כלי פיננסי שיכול להניב בעתיד רווחי עתק לחברות נדל"ן, אנרגיה והשקעות פרטיות המקורבות אליהם או למדינות המפרץ המממנות. בנוסף, אנליסטים מזהירים כי איראן מתאפיינת בסיכון ריבוני גבוה, תשתית בנקאית מיושנת ושחיתות עמוקה, מה שהופך השקעות בשטחה ל"נכס רעיל" ומעמיד בספק את היכולת לגייס את מלוא הסכום ממשקיעים מוסדיים.

מבחינה מבנית, הקרן מייצרת מסלול קבוע של החרגות מסנקציות בינלאומיות על הלבנת הון, מה שעלול לאפשר לאיראן להסוות הזרמת הון צבאי תחת כסות אזרחית. הבעיה המורכבת ביותר היא מלכוד היציאה: ברגע שחברות פרטיות ישקיעו עשרות מיליארדים באדמת איראן, מדינותיהן יהפכו לבנות ערובה של ההסכם; ואם איראן תרמה בעתיד, ארצות הברית תתקשה מאוד להטיל עליה מחדש סנקציות, שכן מהלך כזה יוביל לקריסה פיננסית של המשקיעים המערביים והמפרציים. אז כן, החתימה השבוע סוגרת שלב. אבל הסיפור רק מתחיל.