במשך יותר משני עשורים התבססה אחת מהנחות היסוד המרכזיות של הביטחון הישראלי על כך שכל תקיפה משמעותית נגד איראן עלולה להוביל לתגובה חריפה מצד חיזבאללה. הארגון הלבנוני נתפס כזרוע ההרתעה הקדמית של טהראן וכמי שמחזיק בארסנל טילים עצום (על פי ההערכות חיזבאללה החזיק כ 150,000 טילים ורקטות קרקע-קרקע) שנועד להרתיע את ישראל ואת המערב מפני פגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית או בנכסים אסטרטגיים של המשטר. אלא שההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון מצביעות על שינוי אפשרי במשוואה: במקום שחיזבאללה יגן על איראן, נראה כי איראן מנסה להגן על חיזבאללה.

השינוי הזה אינו מקרי. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מלחמת "חרבות ברזל", ספג חיזבאללה מכות קשות. ישראל הצליחה לפגוע בשורה ארוכה של מפקדים, בתשתיות צבאיות וביכולות מבצעיות שנבנו במשך שנים. במקביל, קריסת משטר אסד בסוריה פגעה באופן משמעותי בציר הלוגיסטי שאפשר העברת אמצעי לחימה, כוח אדם וציוד מאיראן ללבנון. סוריה הייתה במשך שנים החוליה המקשרת בין טהראן לביירות ואובדנה פגע ביכולת האיראנית לתחזק את נכסה האסטרטגי החשוב ביותר באזור.

גם הזירה הפלסטינית השתנתה. חמאס, שנחשב בעבר לאחד המרכיבים המרכזיים בציר ההתנגדות, ספג פגיעה קשה ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות. גם אם הארגון לא ייעלם לחלוטין, הוא רחוק מלהוות כיום איום אסטרטגי משמעותי על ישראל כפי שנתפס ערב ה - 7 באוקטובר. מבחינת איראן, המשמעות ברורה: מתוך רשת השלוחים שבנתה במשך עשרות שנים, נותר חיזבאללה הנכס המרכזי והחשוב ביותר.

דווקא על רקע זה ניתן להבין את ניסיונותיה של טהרן ליצור משוואת הרתעה חדשה. אם בעבר ישראל הייתה אמורה לחשוש כי פגיעה באיראן תגרור תגובה מצד חיזבאללה, הרי שכיום איראן מאותתת כי פגיעה משמעותית בחיזבאללה עלולה להביא לתגובה איראנית ישירה. במילים אחרות, טהרן מבקשת להפוך את חיזבאללה לנכס אסטרטגי מוגן ולהציב סביבו מעין "מטריית הרתעה" איראנית.

מנקודת מבטה של איראן, מדובר במהלך הגיוני. אובדן חיזבאללה יהיה לא רק כישלון צבאי אלא גם מכה קשה ליוקרתה האזורית. חיזבאללה הוא ההוכחה המוחשית ביותר להצלחת פרויקט השלוחים האיראני. אם גם הוא ייחלש באופן דרמטי או יאבד את יכולתו לאיים על ישראל, ייפגע מעמדה של איראן ברחבי המזרח התיכון ותתערער תפיסת ההשפעה שבנתה מאז המהפכה האסלאמית.

אולם מבחינת ישראל, קבלת המשוואה החדשה עלולה להיות מסוכנת. אם כל פעולה של חיזבאללה תזכה לחסינות מעשית בשל איום איראני, משמעות הדבר היא מתן חופש פעולה לארגון ושחיקה נוספת של ההרתעה הישראלית. לכן סביר להניח שישראל תידרש להגיב בעוצמה לכל מתקפה משמעותית מצד חיזבאללה, גם אם הדבר יוביל לתגובה איראנית ישירה. במקרה כזה, ישראל צפויה להגיב גם באיראן עצמה, וכך עלול להיווצר מחזור חוזר של פעולה ותגובה בין ירושלים לטהרן. אם ישראל תתמיד בתגובה חריפה ועקבית, ייתכן שבטהרן יגיעו למסקנה כי המחיר של הגנה אוטומטית על חיזבאללה גבוה מהתועלת שהיא מפיקה ממנה. במקרה כזה, המשוואה החדשה שאיראן מנסה לבנות עלולה לקרוס עוד לפני שתתבסס.

המאבק הנוכחי אינו רק על גבול הצפון או על עתידו של חיזבאללה. זהו מאבק על כללי המשחק החדשים במזרח התיכון. איראן מנסה לקבוע כי פגיעה בחיזבאללה כמוה כפגיעה באיראן, ואילו ישראל צפויה לנסות להוכיח כי הקישור הזה אינו מעניק חסינות לארגון. בטווח הארוך, השאלה המרכזית תהיה מי מהצדדים יצליח לכפות את המשוואה שלו.