המערכה במזרח התיכון – לכאורה עוד סבב אלימות בין ישראל לאיראן ושלוחותיה - חושפת פרדוקס אסטרטגי איראני: הצלחה ארוכת שנים בבניית מערך שלוחים אזורי הפכה דווקא לגורם שמערער את כוחה. במילים אחרות, איראן לא נחלשה בגלל כישלון האסטרטגיה שלה, אלא בגלל הצלחתה.

במשך יותר משני עשורים פעלה איראן באופן שיטתי לבניית טבעת אש סביב ישראל. חיזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק, החות'ים בתימן, חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה - כולם יצרו מרחב לחץ רב־זירתי, שנועד להרתיע את ישראל ולשמש חלופה לעימות ישיר. באמצעות שחקנים מקומיים, ביקשו באיראן ליצור עומק אסטרטגי, כאשר סכסוך אלים של כל אחד השחקנים עם מדינת ישראל הותיר את איראן ״מחוץ למשחק״.

במשך שנים היה נדמה שהמודל האיראני עובד היטב. ישראל ניצבה מול איום מתמשך מכמה זירות במקביל, אך ככל שרשת השלוחים גדלה, כך גדל גם קושי השליטה של איראן בשליחיה. ארגוני הפרוקסי מקבלים מימון, נשק והשראה אידיאולוגית, אך לא כפופים לפיקוד מרכזי הדוק. חיזבאללה פועל מתוך אינטרסים לבנוניים, חמאס מתוך ההקשר הפלסטיני והחות'ים מתוך המציאות התימנית. לכן במקום חזית אזורית אחידה מתקבלת לעיתים מערכת מפוצלת ולא מתואמת.

כך, במקום ליצור איום מצטבר אחד, נוצרו כמה זירות שישראל הייתה יכולה להתמודד עימן בזו אחר זו, ולעיתים אף לנצל את הפערים ביניהן. בנוסף, ריבוי השלוחות מגביר את הסיכון להסלמה לא מתוכננת, כאשר כל זירה עלולה לגרור את המערכת כולה לעימות גם ללא רצון איראני ישיר. ככל שהרשת גדלה והתפזרה, כך נעשה קשה יותר לשלוט בה, והיא גם נעשתה פגיעה יותר.

דוגמה לכך ראינו במלחמת לבנון השנייה. לא מן הנמנע כי חטיפת גלעד שליט בידי חמאס ביוני 2006 - מהלך שכנראה לא תואם עם האיראנים - הביאה את חיזבאללה, פחות משלושה שבועות אחר כך, להוציא לפועל את התוכנית לחטוף חיילים בגזרת זרעית בגבול הצפוני כדי לא ״להישאר מאחור״. ישראל נאלצה אז להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות, אולם גם אם הייתה השראה הדדית ביניהן, לא מצאנו עדויות לתיאום טקטי או אסטרטגי ישיר או עקיף בין חמאס לחיזבאללה. אותו דבר ראינו גם במתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023. חמאס פעל ללא תיאום עם איראן או חיזבאללה, שנגררו למלחמה.

אומנם, ההתפתחויות האזוריות מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל המחישו כי קיימים קשרים אסטרטגיים בין זירות ״ציר ההתנגדות״, ובכלל זה העובדה שהפסקת האש מול איראן כללה גם הבנות ביחס לזירה הלבנונית. אך במקביל הן הדגישו דווקא את מגבלותיו של המודל המבוזר. חמאס וחיזבאללה לא פעלו תחת פיקוד מבצעי אחיד, ומלכתחילה גררו את איראן להסלמה שלא בהכרח תאמה את האינטרסים שלה. מנגד, כאשר חיזבאללה ניצב בפני סכנת שחיקה, האינטרס האיראני עבר מהסלמה לניסיון לייצב את המערכת ולשמר את הנכס האסטרטגי הלבנוני, וגם זה ברמה מוגבלת. במקביל, ישראל שמרה לעצמה חופש פעולה בלבנון במקרה של איום מתפתח - וחמאס בכלל נותר מחוץ להסכם.

הדברים ממחישים כי על אף רטוריקת ״אחדות הזירות״, בפועל זו רשת חלקית ולעיתים לא מתואמת. כך נחשפת חולשתו המרכזית של המודל האיראני: הוא מסוגל לייצר לחץ רב־זירתי מתמשך, אך מתקשה לתרגם אותו לאסטרטגיה אחידה, יציבה ומכריעה.

המודל שהעניק לטהרן את עיקר עוצמתה האזורית הוא גם זה שמגביל את יכולתה להשיג הכרעה אסטרטגית אמיתית. רשת השלוחים שבנתה סביב ישראל יצרה מנגנון יעיל של שחיקה, הרתעה והפעלת לחץ רב־זירתי, אך אופייה המבוזר מנע הפעלה מלאה ומתואמת של הכוח. לכל אחת מהשלוחות היו אינטרסים מקומיים, אילוצים פוליטיים ושיקולי הישרדות משלה, ואיראן גם חששה להקריב במלחמה כוללת את הנכסים שבנתה במשך עשרות שנים. לכן התברר ש״ציר ההתנגדות״ מסוגל לערער את היציבות האזורית ולמנוע מיריביו ניצחון מוחלט, אך מתקשה מאוד לייצר ניצחון משלו.

אסף ישי הוא חבר תנועת הביטחוניסטים וחוקר במכון דוד למדיניות וביטחון