השקט שלפני הסערה? בצעד דרמטי ביצע השבוע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פניית פרסה אסטרטגית, והורה להקפיא ברגע האחרון תקיפה צבאית נרחבת באיראן שתוכננה ליום המחרת. ברשת החברתית שלו הסביר טראמפ שההחלטה נבעה מכבוד לפנייתם של מנהיגי ערב הסעודית, קטאר ואיחוד האמירויות, שביקשו לתת סיכוי לסבב נוסף של משא ומתן. ברקע הבקשה עומד מסמך הבנות טקטי של עמוד אחד, שחולץ מטהרן בתיווכו של שר הפנים הפקיסטני.
בכך קנו שלוש מדינות המפרץ, החוששות ממתקפת נקם איראנית קטסטרופלית, חלון זמן קצר ומתוח של 48 עד 72 שעות, בניסיון למצות את מה שנראה באותו רגע כערוץ התיווך האחרון. זאת בשעה שפיקוד המרכז האמריקני (סנטקום) וצה"ל ממתינים בדריכות עליונה לקראת האפשרות שהמשא ומתן ייכשל והמערכה תתחדש בעוצמה חסרת תקדים.
וכמו בסבבים קודמים, השאלה היא אם זהו תרגיל השהיה נוסף מצד האיראנים, או שמשהו בכל זאת זז. לכאורה מסתמן סדק דק מאוד בהתייחסות האיראנית לנושא הגרעיני, אבל רק לכאורה. צריך עוד להמתין ולראות. אם לא, לוח הזמנים נע בין סוף השבוע הנוכחי של חג השבועות ובין תחילת עונת החאג', העלייה לרגל למכה, וחג הקורבן הממשמש ובא. זוהי נקודה שבה אווירת החג עשויה אולי לייצר עדיין רצון טוב, אבל ייתכן גם שלא. יותר מדי עניינים גורליים תלויים על בלימה.
הכי מעניין
ברקע ההקפאה המבצעית של הנשיא טראמפ ניצבים שני נושאים עיקריים: המתקפה האיראנית חסרת התקדים על תחנת הכוח הגרעינית "בראכה" באבו־דאבי, וביקור החירום של שר הפנים הפקיסטני בטהרן. נתחיל דווקא מביקור השר הפקיסטני. פקיסטן היא אומנם המתווכת הרשמית בין ארה"ב לאיראן, אך בפועל היא עובדת בהדרכה קטארית צמודה ומקדמת את האינטרסים האסטרטגיים של דוחא, שבשגרה גם מממנת ומחזיקה במנופי לחץ כלכליים אדירים על פקיסטן.
הכור שהותקף בבראכה שבאמירויות, השבוע | צילום: איי.אף.פי
בדרך אופיינית, הקטארים בנו מנגנון שבו הם אינם עומדים בחזית המגעים, מה שמאפשר להם לפעול כהרגלם ולדבר גם עם ממשל טראמפ וגם עם משמרות המהפכה. התוצאה: דוחא הנדסה מאחורי הקלעים את טיוטת העמוד האחד, והשתמשה בשר הפנים הפקיסטני כצינור ביצועי. האינטרס הקטארי במניעת סבב מלחמה נוסף הוא קריטי מבחינתה. קטאר לא רק ספגה מהלומה כלכלית אדירה שייקח לה שנים להתאושש ממנה; שדה הגז הגדול בעולם משותף לקטאר ולאיראן, וכל תקיפה אמריקנית על מתקני האנרגיה האיראניים עלולה לשתק מיידית גם את כלכלת קטאר ולהחריב את מעמדה כספקית הגז העולמית. לכן קידמה קטאר, דרך פקיסטן, סעיפים המבטיחים את חסינות מתקני הגז המשותפים, והציעה עצמה כערבה פיננסית לעסקאות עתידיות, תוך ניצול המשבר לביצור מעמדה כמתווכת החיונית ביותר בעבור הבית הלבן במפרץ. כל זה מייצר מבנה כוח חדש שבו הכסף הקטארי קונה חסינות פיזית בשטח, ומאלץ את הפנטגון להביא בחשבון את היציבות הפיננסית של שוקי האנרגיה האירופיים והאסייתיים הנסמכים על הגז הזה.
במקביל להנחיה הקטארית, פקיסטן פועלת גם תחת לחץ עצום הנובע מברית ההגנה ההיסטורית והחשאית שלה עם סעודיה, המחייבת את צבא פקיסטן לפרוס כוחות להגנת הממלכה בעת חירום. באסלאמאבד מבינים היטב כי תקיפה אמריקנית מיידית על איראן תגרור מתקפת־נגד איראנית על ריאד. כבעלת ברית של סעודיה, פקיסטן נאלצת למלא את התחייבויותיה הצבאיות כלפי ריאד, אף שקיים יותר משמץ של ספק אם אכן זה מה שיקרה בפועל ביום פקודה.
במרתון שיחות שקיים שר החוץ הפקיסטני עם נשיא איראן פזשכיאן ועם יו"ר הפרלמנט קאליבאף, הוא הצליח לחלץ מהם את אותה טיוטה שהונדסה בדוחא, הכוללת הסכמה עקרונית להשהיה של העשרת האורניום למשך 10 עד 15 שנים, ופינוי מלאי האורניום המועשר שברשותה למדינה שלישית. אבל מתוחכמת ככל שתהיה, ההצעה הזו איננה פוגשת את המינימום האמריקני בנושא הגרעיני, ועל כן נדחתה על הסף. עם זאת, היא סיפקה השבוע לטראמפ את הראיה שהלחץ שלו על איראן עובד, ונתנה למנהיגי המפרציות את הההזדמנות להציע סבב נוסף של מו"מ.
אז איפה אנחנו עומדים כרגע בנושא הגרעיני? הדרישה המנדטורית של הממשל האמריקני היא איסור מוחלט על העשרת אורניום, השמדת מתקנים מבוצרים, והעברת כל מלאי האורניום המועשר שברשות איראן לידי ארצות הברית. מנגד, איראן מתנה את חתימתה בהפסקת אש קבועה וכוללת בכל החזיתות, במיוחד בלבנון, וחידוש הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית רק לאחר סיום המלחמה. המשטר בטהרן מנסה להשתמש בקלף הגרעיני גם כדי להציל את שרידי כוחו של חיזבאללה בלבנון, מתוך הבנה שקריסת הציר המדיני בביירות תשאיר את איראן חשופה לחלוטין. הנשיא טראמפ דחה השבוע סופית את התנאים הללו, והזהיר פומבית כי "השעון מתקתק עבור איראן".
כבר לא פילגש
כאן אנו מגיעים לפרמטר השני העומד ברקע החלטתו של טראמפ לתת צ'אנס לסבב נוסף של מו"מ, על רקע בקשת איחוד האמירויות. הבקשה הזו מגיעה לאחר מתקפת הכטב"מים של איראן על תחנת הכוח הגרעינית "בראכה" באבו־דאבי ביום ראשון השבוע, 17 במאי. רחפן איראני אחד מתוך שלושה פגע בגנרטור חשמלי בפרימטר החיצוני של המתקן, והצית שריפת ענק. בהמשך פורסם כי הכטב"מים הגיעו מעיראק ושוגרו על ידי מיליציות שיעיות הנתמכות בידי איראן.
בדיעבד, התקיפה האיראנית על מתקן גרעיני אזרחי של האמירויות פעלה כגיים צ'יינג'ר. היא המחישה לאמירויות ולסעודיה עד כמה חומת המגן שלהן פגיעה, ולאמריקנים היא הבהירה כי איראן מוכנה לחצות קווים אדומים קטסטרופליים. בשורה התחתונה, האירוע הזה הוא שדחף את האמירותים, הקטארים והסעודים לבלום את טראמפ, מחשש שהמתקפה הבאה תכוון לכור עצמו. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הבהירה כי פגיעה בליבת הכור הייתה מביאה לפינוי המוני של אוכלוסייה במפרץ, דבר שהיה משבית את הסחר הימי העולמי לחודשים ארוכים.
ואם תשאלו מה היה הטריגר למתקפה האיראנית על הכור באבו־דאבי, התשובה הבלתי נוחה בעליל היא חשיפת ביקורו החשאי של בנימין נתניהו באמירויות במהלך מבצע שאגת הארי. לפי פרסומים זרים, ישראל פתחה אז ערוץ רגיש ביותר מול מנהיג איחוד האמירויות, השייח' מוחמד בן־זאיד, ובמסגרתו תואמה הגנה אווירית ישראלית בשטח האמירויות באמצעות כיפת ברזל. מדוע אם כן בחרה לשכת נתניהו לחשוף את האירוע, כפי שכבר פורסם במקומותינו? התשובה היא הדינמיקה הפוליטית הפנימית בישראל.
כאשר הגיעה ללשכת רה"מ מידע ולפיו יריבו הפוליטי המר נפתלי בנט מתכנן ביקור פומבי ורשמי משלו באיחוד האמירויות, נתניהו לא היה מוכן לאפשר לבנט את ההון הפוליטי שבא עם תמונות פומביות חגיגיות במפרץ, והקדים בהודעה משלו. הדבר יצר מבוכה קשה והוביל להכחשה גורפת באמירויות שלפיה "הביקור לא היה מעולם". הדינמיקה הזו מזכירה את הדלפת הפגישה החשאית עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן־סלמאן, בעיר ניאום בנובמבר 2020. ככל הנראה, האמירותים העריכו כי האיום הביטחוני המיידי מצד איראן יכפה שמירה על חשאיות הפגישה. הם טעו. מאידך, ישראל כבר מזמן לא מוכנה למעמד הפילגש, שהיחסים עימה נשמרים כסוד מלוכלך. בפרט כשמדובר בצעד כמו הצבת כיפת ברזל על אדמה זרה בתפעול חיילים ישראלים.
האיראנים מצידם סחטו גם את הלימון הזה עד הסוף, ובמהלך כינוס שרי החוץ של מדינות ה־BRICS בניו־דלהי השבוע, הציג שר החוץ האיראני את החשיפה כ"ראיה חותכת" לשותפות של איחוד האמירויות עם ישראל במלחמה נגד איראן.
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאיראן מכוונת לאתר גרעיני. למתקפה האחרונה באמירויות קדמו ניסיונות חוזרים ונשנים של איראן לפגוע בקריה למחקר גרעיני בדימונה, במהלך המתקפות על ישראל באפריל ובאוקטובר 2024, וגם במלחמת 12 הימים ביוני 2025. מה שעומד כאן לנגד עינינו הוא דוקטרינת המערכה של משמרות המהפכה האיראניים. איראן מנהלת חישוב אסטרטגי קר ומתוחכם, ומכוונת לפגיעה תשתיתית עקיפה במקום אסון קרינתי. פגיעה בכור עצמו תביא לתגובה עולמית שתחריב את המשטר בטהרן. במתקן בבראכה, המטרה הייתה ליצור שיתוק כלכלי מוחלט באמצעות פגיעה ברשת החשמל החיצונית. מהלכים כאלה נועדו לייצר "מאזן אימה" והרתעה הדדית, קרי דימונה תמורת נתנז, ולשגר אזהרה לערב הסעודית לגבי מתקני הנפט של חברת ארמקו, כמו גם פרויקט הדגל הסעודי, עיר העתיד ניאום. כל זה תוך ניסיון לבחון את "נקודות העיוורון" ואת רוויית המיירטים של מערכות ההגנה האווירית.
תסריט יום הדין
אילו כל נחיל הכטב"מים ששיגרו האיראנים היה עוקף את מערכות ההגנה ופוגע במטרותיו בבראכה, תרחיש הקצה היה מוביל לשיתוק אסטרטגי טוטאלי בשלושה צירים מרכזיים. בציר הכלכלי, השמדת ארבעת שנאי הענק וחוות המיתוג הייתה מנתקת מיידית רבע מאספקת החשמל באיחוד האמירויות, ומחוללת כאוס במדינה מדברית התלויה בחשמל לצורך התפלת מים ומיזוג אוויר. בציר התעשייתי, השמדת מאגרי הדלק של גנרטורי החירום הייתה מובילה לאיבוד כוח מוחלט, שהיה מונע את היכולת לקרר את המים בבריכות הדלק המשומש, ומייצר פאניקה עולמית חסרת תקדים. היא הייתה מבריחה משקיעים זרים מהמפרץ וגורמת לקריסה פיננסית בדובאי, שהייתה מהדהדת מיידית בבורסות ניו־יורק ולונדון. בציר המדיני, הצלחה מלאה של המתקפה הייתה חושפת את נקודות התורפה של מערכות ההגנה המערביות והישראליות שהוצבו שם, על פי הפרסומים. בעיניים איראניות, מנהיגי המפרץ היו נוכחים לראות כי הסתמכות על הציר המערבי־ישראלי היא משענת קנה רצוץ.
בשורה התחתונה, איראן ביקשה להציב את איחוד האמירויות בפני ברירה קיומית חריפה: להתפרק לחלוטין מכל קשר עם ישראל וארה"ב, או להסתכן בכך שהתקיפה הבאה תמחק את המדינה מבחינה כלכלית ותחזיר אותה עשורים לאחור. גם בריאד חוששים כעת מגורל דומה לתשתיותיהם הלאומיות.
אם חלון הזמן הקצר והקריטי שקנתה הטיוטה הפקיסטנית יסתיים בכישלון, הפנטגון מוכן להפעלה מיידית של תוכנית התקיפה המשודרגת: מבצע זעם אפי 2.0. זו צפויה להיות מתקפה מוחצת בהיקף מלא, שנועדה להשיג הכרעה אסטרטגית מוחלטת באמצעות יעדים התקפיים חסרי תקדים, כולל, לפי הפרסומים, פשיטות קומנדו קרקעיות של כוחות מיוחדים ישירות על אתרי הגרעין האיראניים, לצד השתלטות צבאית וכיבוש פיזי של האי ח'ארג – המסוף שממנו יוצא כמעט כל הנפט האיראני, במטרה למוטט סופית את היכולת הפיננסית של המשטר.
ובישראל, המתנה דרוכה. מערכת הביטחון נערכת לחידוש הלחימה, ומערך ההגנה האווירית הועלה לרמת כוננות הגנתית עליונה. הנחת העבודה היא שהעורף הישראלי צפוי להתמודד עם מציאות מורכבת ומאתגרת בהרבה מהסבב הקודם. המשמעות היא שאם וכאשר זה יקרה, ההבטחה של טראמפ לחסל את תשתיות האנרגיה והתעשייה האיראניות בתוך שעות ספורות היא המענה הנדרש הן מבחינת מדינות המפרץ והן מבחינת ישראל.