ארדואן מנסה להמליך ראש חדש לחמאס

בנמל טוזלה, בצד האסייתי של איסטנבול, בליבו של מתחם צבאי אסטרטגי המשמש את הצי הטורקי, עוגנת מזה זמן האקדניז, אוניית הדגל של משט החירות הפלסטיני הממשמש ובא. לפני שנתיים הייתה האונייה אמורה להיות חוד החנית של "משט החירות" הפלסטיני. על סיפונה מתנהל מאז פסטיבל אינסופי של פעילי חמאס המתרועעים עם פעילים אירופים עטורי כאפיות, ועיתונאים ופוליטיקאים טורקים העולים אליה לרגל. בסבב הקודם, לפני שנתיים, הייתה האונייה מושא למאבק בין ישראל, טורקיה וחמאס. במהלך דיפלומטי ומשפטי מדויק הצליחה אז מדינת ישראל לגרום למדינת גינאה־ביסאו להסיר את דגלה מהספינה, מהלך שתקע את האונייה ולא אפשר לה להצטרף למשט. המאבק הכה גלים, והצליח להוציא את הטורקים מדעתם.

המצב כעת דומה אך שונה. מצבה של הספינה לא ברור. האם היא נושאת כעת את דגל קמרון ויכולה בכל רגע להרים עוגן ולהצטרף למשט? בין כך ובין כך, יש לחץ עצום להניף עליה דגל טורקי. וזה לא הסיבוך היחיד. פוטנציאל ההסתבכות הפעם גבוה הרבה יותר. קודם כול מפני שהפעם יש סימנים לכך שלמשט יתלווה סוג של ליווי צבאי טורקי, בעיקר רחפנים; ובעיקר מכיוון שהמשט עומד במרכז של משחק פוקר משולש בין ישראל, טורקיה וחמאס, שבמסגרתו טורקיה מנסה לנצל את המשט כדי לקדם את חאלד משעל כיורשו של יחיא סינוואר. ישראל מצידה פועלת לא רק לסכל את הכוונות הטורקיות, אלא גם לחשוף לעולם שאין מדובר בפעילות הומניטרית של פעילים אירופים תמימים אלא בקמפיין של חמאס. וברור למדי שמי שינצח בסבב הנוכחי של משחק הפוקר הימי, יקבע לא רק איך ייראה הסבב הבא בין ישראל לחמאס, אלא מי ישלוט בעזה בשנים הבאות.

זה המקום להתעכב על התנהלותו של נשיא טורקיה בעניין, התנהלות מורכבת ומתוחכמת שמציבה לישראל רף אסטרטגי ודיפלומטי גבוה, זאת לצד הערות ארסיות במיוחד. בחודש שעבר, בעקבות חילופי דברים סביב המשט, כינה משרד החוץ הטורקי את נתניהו "היטלר של ימינו". ארדואן עצמו ציין כי נתניהו צועד באותו מסלול שבו צעד הצורר הנאצי, וחזר על הכינוי "הקצב מעזה" שבו כינה בעבר את נתניהו. זה לא מפתיע; השליט הטורקי כבר כינה בעבר את נתניהו "הערפד של עזה".

לכאורה קצף על השפתיים, אבל הקצף הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק. סינאן אולגן, דיפלומט טורקי לשעבר ופרשן בולט של מדיניות החוץ הטורקית, הזהיר השבוע כי המשט הנוכחי מעמיד את טורקיה וישראל במסלול התנגשות מסוכן מאי פעם. בניגוד לאירועי העבר, הוא טען, הפעם קיימת "חרדה אמיתית" מפני התפתחות של עימות צבאי ישיר בין הכוחות בים, במיוחד אם הצי הטורקי יתבקש לספק הגנה למשט. מאידך, לארדואן יש עניין שהמשט ייצא מטורקיה, דבר שיקדם מאוד את מעמדו של בן חסותו חאלד משעל ויסייע לו לנצח בבחירות הקרובות לראשות חמאס, מה גם שבאותה באותה הזדמנות הוא ידחק את רגליהן של איראן ומצרים מהשפעה בעזה.

כדי להבין עד כמה המהלך של ארדואן מוכוון אסטרטגית להמלכתו של משעל על עזה, ועימה חיזוק הנוכחות הטורקית ברצועה, די להסתכל על לוחות הזמנים: הרעש סביב המשט ואמירותיו הבוטות של ארדואן סונכרנו היטב עם הבחירות הפנימיות בחמאס שנערכו השבוע. אחרי שנתיים וחצי, בעקבות חיסול סינוואר והפסקת האש עם ישראל, נדרש כעת הארגון להגדיר את זהותו מחדש ולבחור מנהיג. השבוע, בבחירות מקדימות התמודדו שלושה בכירים על שלושת מוקדי הכוח: עזה, יו"ש וחמאס־חו"ל.

חליל אל־חיה, המייצג המובהק של הציר האיראני, נבחר להוביל את עזה. מבחינתו המשט הטורקי הוא מטרד פוליטי. המתמודד השני חאלד משעל, המייצג את הנהגת חמאס בחו"ל, הוא כאמור המועמד המועדף על ארדואן. מבחינת נשיא טורקיה, משעל המנסה למצב את חמאס כתנועה פוליטית לגיטימית, הוא גם המפתח ליצירת לגיטימיות בינלאומית לכניסת טורקיה לעזה. בעבור משעל, יציאת המשט בחסות טורקית תהיה ניצחון פוליטי, שיסמן אותו כמנהיג היחיד שיכול "לפרוץ את המצור".

בימים הקרובים אמור להתרחש השלב הקריטי של בחירת יורש לסינוואר. טורקיה רואה במשעל שותף טבעי המזוהה עם האידאולוגיה של האחים המוסלמים שארדואן דוגל בה. ניצחון שלו יחזק את השפעתה על הארגון ועל עיצוב עתיד עזה, בעודה ממשיכה לארח בכירי חמאס כמו ח'ליל אל־חיה ויו"ר מועצת השורא מוחמד דרוויש, ומאפשרת להם לקיים פגישות מדיניות בשטחה. לאחרונה אף נפגש ראש המודיעין הטורקי, אבראהים קאלין, עם הנהגת חמאס באיסטנבול. המנהיג שייבחר בימים הקרובים יכהן תחילה כיו"ר זמני למשך שנה, עד לקיום סבב בחירות מקיף ב־2027. בחירתו תקבע אם חמאס ינווט את עצמו להסדר מדיני בחסות טורקית־קטארית, או להמשך לחימה בהכוונה איראנית.

המתמודד השלישי זאהר ג'בארין, שנבחר להנהגת יו"ש, הוא הסוס השחור בשלישייה. ג'בארין, איש הצללים של חמאס, חולש ממקום מושבו בטורקיה על אימפריית ענק של חמאס להלבנת הון. על פי דיווחים שונים, כולל בפייננשל טיימס, ג'בארין מנהל באיסטנבול רשת עסקית ענפה ובה חברות נדל"ן, המשמשת למימון טרור ביו"ש. במסגרת ההצבעה החשאית הוא נבחר לא רק להוביל את יו"ש אלא גם לייצג את האסירים הביטחוניים. במשך שנים השתתפו האסירים הביטחוניים בהצבעות באמצעות הברחת מידע מהכלא, ואולם בשנים האחרונות, מיסוך אלקטרוני הרמטי של בתי הסוהר מונע את התרגיל.

לייבש את הביצה

נחזור אל האקדניז בטורקיה ואל המשט הבא שהיא צפויה לעמוד בראשו. ההתפתחות החשובה ביותר בהקשר הזה היא תוצאות המשט הקודם שנעצר בידי חיל הים בסוף השבוע שעבר: כזכור, ב־30 באפריל פשט חיל‏ הים על משט "הסומוד הגלובלי", סמוך לחופי כרתים. המשט נועד לאתגר את חיל הים בעומק הים התיכון, ולסלול לאקדניז את הדרך כך שתחבור אליו בדרך לעזה. זה לא קרה. במהלך יירוט המשט נעצרו עשרות פעילים. רובם ככולם שוחררו, למעט שניים שהובאו למעצר וחקירה בישראל: מוחמד אבו־קשק, פלסטיני בעל אזרחות ספרדית, וטיאגו אבילה, אזרח ברזיל. עם הגעתם פרסם שב"כ הודעה שלפיה "השניים השתמשו בכיסוי המשט כדי לשנע 'מפתחות' פיננסיים מוצפנים ופקודות מבצעיות מטורקיה לתאים רדומים ביו"ש. תפיסתם מספקת לישראל את הבסיס להוכחה כי המשט אינו משט הומניטרי בינלאומי אלא מנגנון לוגיסטי של חמאס".

האם החשיפה הישראלית נופלת באירופה על אוזניים קשובות? שאלה טובה. מעצרם של אבילה ואבו־קשק חושף את "הצינור הפיננסי" שבין אירופה, טורקיה ועזה. מבחינה זו, המעצר אינו אירוע טקטי אלא מהלך אסטרטגי במסגרת הלוחמה הכלכלית נגד חמאס. השניים, הנחשבים לדמויות מפתח בארגון PCPA, הוועידה העממית של הפלסטינים בחו"ל, מהווים על פי החשד חוליה מקשרת קריטית ברשת גיוס הכספים והלוגיסטיקה של חמאס מחוץ למזרח התיכון.

במונחים של משחק פוקר אפשר להגדיר את המהלך הישראלי כצ'ק־רייז. במסגרת הטמנת המלכודת, הצ'ק, חמאס וארגוני המשטים פעלו בהנחה שישראל תקועה במגננה דיפלומטית ולא תעז לפעול במים בינלאומיים מול אזרחים זרים, במיוחד ספרדי וברזילאי. הם שיחקו עם היד שלהם בביטחון, משוכנעים שהם שולטים בקצב המשחק. ואז הגיעה העלאת ההימור המפתיעה, הרייז: המעצר במים בינלאומיים, שתפס את הצד השני לא מוכן. ישראל לא רק השוותה את סכום ההימור על ידי חסימת הספינות, אלא העלתה אותו באמצעות מעצר דמויות המפתח והבאתן לחקירה בישראל.

על פי מידע שהוצג בבית המשפט ופורסם על ידי משרד החוץ, אבו־קשק משמש איש קשר בכיר האמון על התיאום בין הנהגת חמאס בטורקיה ובין תאים ופעילים באירופה. ישראל טוענת כי PCPA, המוגדר בארה"ב ארגון טרור, משמש חזית אזרחית להלבנת הון וגיוס משאבים. ובעוד טורקיה מהווה המרכז הלוגיסטי והפיננסי שבו פועלות חברות קש ורשתות חלפנים בגיבוי איראני, אירופה משמשת זירה לגיוס לגיטימציה ותרומות במסווה של סיוע הומניטרי ומשטים.

החשיבות המודיעינית במעצרם של השניים טמונה ביכולתם של חוקרי השב"כ והמשטרה להפיק מידע על "נתיבי המזומנים" הבלתי פורמליים של חמאס. החשדות כלפיהם, הכוללים מתן שירות ורכוש לארגון טרור ומגע עם סוכן זר, מלמדים לכאורה שישראל מחזיקה בראיות לקשר ישיר בינם ובין גורמי טרור אופרטיביים. חקירתם נועדה למפות את סוכני חמאס באירופה ואת המנגנונים המאפשרים להם להזרים הון לשיקום יכולות הארגון, כולל שימוש במטבעות קריפטוגרפיים וארגוני צדקה. ההנחה היא כי מעצרם ייצור אפקט מצנן באירופה בכלל, וימנף את המאבק הדיפלומטי מול ספרד וברזיל העוינות. המטרה הסופית היא "ייבוש הביצה", באמצעות הוכחה משפטית שארגוני סיוע מסוימים הם זרועות ביצוע של חמאס, דבר שיאפשר הקפאת נכסים וסגירת חשבונות בנק במדינות האיחוד האירופי.

המהלך הישראלי נתקל כעת בהתנגדות עזה מצד ספרד וברזיל, המגדירות את המעצר כ"חטיפה" ואת הפעילים כלוחמי זכויות אדם. עם זאת, מבחינת ישראל מדובר במערכה נגד "הכלכלה השחורה" של חמאס. הצלחת המהלך תימדד ביכולתה של ישראל להמיר את המידע המודיעיני שיופק מחקירת השניים לצווים בינלאומיים נגד שותפיהם בטורקיה ובאירופה, ובכך לקטוע את זרם החמצן הכלכלי שמזין את מפקדות חמאס בחו"ל. ישראל מהמרת שהמידע שיופק מהחקירה יאפשר לה לבצע "אול־אין" מול הקהילה הבינלאומית: להציג ראיות חותכות לכך שמה שנראה כמו סיוע הומניטרי הוא למעשה הלבנת הון בעבור הזרוע הצבאית של חמאס. חמאס מגיב בינתיים בקמפיין משלו עם האשמות על פיראטיות, מעצרי שווא ועינויים, תוך גיוס לחץ בינלאומי והפיכת השניים לסמלי ה"התנגדות הגלובלית".

משחק הפוקר הימי המשולש מצוי כעת בעיצומו. ישראל מובילה זמנית בנקודות, בזכות מהלך אגרסיבי. במקום להסתפק במגננה וחסימת המשט, ישראל שלפה משולחן ההימורים את אנשי המפתח והפכה אותם לנכסים מודיעיניים. בכך היא חשפה את הבלוף של חמאס ואת הקלפים הנסתרים של ארגון PCPA כזרוע פיננסית, וערערה את תחושת החסינות של רשתות גיוס הכספים באירופה ובדרום אמריקה.

חמאס נתפס בהפסד טקטי; ברקע קריטי הוא איבד שני מתאמים בכירים במערך הלוגיסטי־פיננסי שלו, וספינת הדגל נותרה תקועה בנמל. טורקיה מתפקדת בינתיים כשחקן מהסס. היא מעניקה הגנה ריבונית לספינה, אך מגלה שההימור על המשט הופך למעמסה מול ארה"ב והמערב. לפי שעה, אנקרה טרם החליטה אם ללכת בגדול, עם ליווי צבאי פעיל למשט, או "לקפל את היד" ולחכות להזדמנות נוספת.

השאלה שנשארת פתוחה היא אם בימים הקרובים אכן ייצא משט נוסף, ואם ילווה אותו הצי הטורקי. אם הדברים יגיעו לידי כך, מומחים מעריכים שזה לא יהיה ליווי של אוניות מלחמה אלא משהו מתוחכם יותר, המכונה "ליווי רך". במקום ספינות מלחמה יתלוו למשט כלי שיט אזרחיים רשמיים, כמו ספינות של משמר החופים שיופקדו על "בטיחות המשט", וספינות מחקר וקידוחי נפט שיחוזקו באח"מים, כולל חברי פרלמנט מטורקיה, ספרד, אירלנד ודרום אמריקה, וכל זה בליווי של רחפנים. בקיצור, פשוט זה לא יהיה.