איראן מאיימת על עתיד הבינה המלאכותית המזרח-תיכוני

למדינות המפרץ הפרסי יש חלום – להפסיק להיות תלויות בנפט לשגשוג הכלכלי שלהן. הסיבות לכך רבות, אבל אפשר למנות שתיים: תנודות במחיר ואיבוד השליטה בשוק הנפט.

כל מדינה שתלויה בייצוא סחורות לצורך הכנסה חשופה לתנודות חריפות – ולא משנה אם הסחורות שהיא נשענת עליהן הן בתחום המזון, המתכות או האנרגיה. כשעיקר הרווח הכלכלי הלאומי נגזר ממחיר הסחורה, הכלכלה תנוע בחדות עם מחיר הסחורה. הדבר יוצר אי יציבות כלכלית שמביא לחוסר יציבות פוליטית, מקשה על כל תכנון כלכלי וגורם למדינה להיות בת ערובה למחזורי מיתון וצמיחה בכלכלה העולמית. זה נכון למדינות המתמחות בייצוא חקלאי כמו ארגנטינה ונכון למדינות המתמחות בייצוא אנרגיה כמו מדינות המפרץ.

כאמור, גם איבוד השליטה בשוק הנפט מטריד אותן. מאז 2011 חלה עלייה דרמטית בהפקת הנפט בארה״ב הודות למהפכת פצלי השמן. מיבואנית נטו של אנרגיה הפכה ארה״ב ליצואנית נטו. השליטה של מדינות המפרץ בשוק הנפט נחלשה: האמריקנים בטקסס ובדקוטה מתחרים איתן על נתח השוק. הדבר גם תורם לתנודתיות במחיר. כשמדינות המפרץ חותכות את התפוקה כדי להעלות את המחיר, היצרנים האמריקנים מגדילים את התפוקה ומורידים אותו.

לפני כעשור החלו מדינות המפרץ לפרסם תוכניות לגיוון הכלכלה שלהן כך שלא תישען על נפט בלבד. הן ביקשו לפתח את הנדל״ן, את התשתיות הלוגיסטיות, את התעשייה – הכול כדי לנתק את גורלן מהזהב השחור. חלקן הצליחו יותר מהאחרות. הבולטת ביותר היא איחוד האמירויות, שיש לה היום מגזר נדל״ן משגשג, תעשיות כבדות (למשל אלומיניום) ונמלים המשרתים נתיבי סחר בינלאומיים. באמירויות גם מושכים בהצלחה השקעות זרות, באופן עקבי טוב יותר מערב הסעודית.

אחת ההשקעות הכלכליות הבולטות של איחוד האמירויות היא הקמת מרכזי נתונים לטובת בינה מלאכותית. באמירויות מתכננים בשנים הקרובות להפוך למרכז בינה מלאכותית בקנה מידה בינלאומי, עם הריכוז הכי גדול של כוח חישוב מחוץ לארה״ב. המטרה היא אספקת שירותי בינה מלאכותית לכל אגן האוקיינוס ההודי דרך שרתים שיושבים באמירויות, מה שיפחית את זמן השיהוי לעומת שרתים דומים באירופה או צפון אמריקה.

על כל זה מאיימת איראן. ב־1 במרץ, ממש בתחילת המלחמה, איראן תקפה שלושה מרכזי נתונים, שניים מהם באיחוד האמירויות ואחד בבחריין. התקיפה פגעה בשירותי הענן במפרץ למשך שבועות. איראן מבינה את החשיבות של תשתיות הענן לכלכלה המודרנית ולכלכלות של מדינות המפרץ. הן הצליחו למשוך השקעות הודות לתדמית של ערי מקלט במזרח התיכון המעורער, אבל המלחמה במפרץ הפרסי הוכיחה שאין בהן ביטחון. עם יכולות הטילים והכטב״מים שלה, איראן מאיימת לפגוע בתוכניות הגיוון הכלכלי של מדינות המפרץ. את הנפט מוכרחים לשאוב משם, אבל את השרתים אפשר גם למקם במדינות בטוחות יותר, או לכל הפחות רחוקות יותר מאיראן.

יש לזה שלוש משמעויות. ראשית, ישראל תגלה שמדינות המפרץ קשובות יותר לאיום האיראני ואולי מוכנות לפעול נגדו, לא רק הגנתית אלא גם התקפית. אם המשטר יישאר על כנו, הן יהיו חייבות לייצר הרתעה יעילה. אי אפשר לסמוך על ארה״ב שתבוא להילחם במקומן; מנגד, כן אפשר לדמיין שיתוף פעולה בין ישראל ואיחוד האמירויות כדי לערער עוד את המשטר האסלאמי, למשל דרך גיבוש האופוזיציה באיראן.

שנית, כדי למשוך בכל זאת חברות בחזרה ולשקם את דימוי עיר המקלט, יהיה צורך לחשוב על פתרונות מיגון. המערכות הנלוות של מרכזי הנתונים יהיו לפיכך מורכבות יותר: מרכזי נתונים יכולים להיות תת־קרקעיים, אולם אז עולות סוגיות של הולכת חום ואוורור. סביר להניח שהתשתיות יתייקרו, והממשלות במפרץ יצטרכו לסבסד את ההתייקרות הזאת.

שלישית, הפעילות האיראנית שוב מדגישה עד כמה התשתית הפיזית של העולם הדיגיטלי רגישה למתקפות. ספינות רוסיות וסיניות חותכות כבלי תקשורת, איראן תוקפת מרכזי נתונים, ומתעוררות שאלות בדבר משוואת התגובה במקרים כאלה: אם מחר צוללות איראניות חותכות את הכבלים שמחברים את ישראל לאינטרנט, כיצד נגיב? ואם הפגיעה נעשית במרחב הסייבר, האם אפשר לענות עליה במרחב הפיזי? עד איזו רמה? אם האקרים סינים מפילים את שרתי הבורסה בארה״ב ומסבים לארה״ב נזק בטריליונים, האם ארה״ב צריכה להפציץ תשתיות לאומיות סיניות? האם מתקפת סייבר יכולה להביא למתקפה גרעינית? ככל שנהיה תלויים יותר במרכזי נתונים ובינה מלאכותית, השאלות הללו רק יתחדדו.