מאז ששעון העצר המפורסם המונה לאחור את הזמן שנותר עד השמדת ישראל הוצב ב"כיכר פלסטין" בטהרן, היא הייתה המצפן התעמולתי של הרפובליקה האסלאמית השיעית. השעון סימל את המחויבות האידיאולוגית העמוקה ביותר של שלטון האייתוללות.

אבל במבצע שאגת הארי הכיכר נעלמה. כלומר, היא לא הושטחה על ידי מטוסי ישראל וארה"ב, אלא התאיידה כמעט לחלוטין מהתעמולה הממשלתית. במקום דגלי פלסטין, עצרות, מצעדים ומיצגים, האיראנים התמקדו בהישרדות המשטר.

היעלמותה הסמלית של הכיכר מסמנת תופעה רחבה ועמוקה יותר: דחיקתו של העניין הפלסטיני לקרן זווית נשכחת דווקא בעיצומה של המערכה הצבאית הגדולה והמורכבת ביותר שידעה ישראל מזה עשורים, אולי מאז ומעולם.

הפלסטינים גילו שוב שברגע האמת, גם הפטרונים הגדולים ביותר שלהם מעדיפים לעסוק במה שמעניין אותם באמת - במקרה הזה, בנכסים האסטרטגיים שלהם בלבנון או בהישרדותם הפיזית בטהרן. גורלם של תושבי עזה או השאיפות המדיניות של מחמוד עבאס וממשלת הצללים שלו ברמאללה מעניינים הרבה פחות, אם בכלל.

קשה להוציא פסק דין נחרץ לגבי התוצאות הצבאיות והמדיניות של המערכה האחרונה מול איראן. כלומר, יש אנשים שזה דווקא קל להם מאוד: כנהוג במחוזותינו, פחות מדקה אחרי ההכרזה של הנשיא דונלד טראמפ על הפסקת אש לשבועיים התחלק הציבור הישראלי לשתי קבוצות שאפשר לנחש את הרכבן בעיניים עצומות לפי שיוך פוליטי שחוק וצפוי מראש. הקבוצה האחת, חמוצה וממורמרת תמיד, מסרבת לראות הישג כלשהו, ומתמקדת במחירים, בשחיקת העורף, בחשש מהעתיד וכמובן בשנאה לבנימין נתניהו. הקבוצה השנייה, לעומת זאת, בוחרת להסתכל בחצי הכוס המלאה.

אישית אני נוטה לקבוצה השנייה: במשך יותר מחודש ימים המשטר בטהרן חווה השפלה שיטתית, היכולות המבצעיות שלו נגרעו בזו אחר זו, שיתוף הפעולה האסטרטגי של צה"ל עם הצבא האמריקני הגיע לשיאים חדשים, ואיראן נותרה עם יכולת שיגור טילים מזערית ביחס למצגות האימה שהציגה בעבר. האם מטרות המלחמה הושגו? תלוי בפרשנות. האם היה עדיף לו טראמפ היה מממש את איומי "מחיקת הציוויליזציה" שלו? סביר להניח שכן. ועדיין, טרם הגיעה השעה להכריע אם תוצאות המערכה הצבאית הזו נוטות יותר לצד השלילי, והזהירות מחייבת להמתין לבאות.

אך במישור המדיני והתודעתי הפלסטיני, שבמשך עשרות שנים אומרים לנו שהוא החשוב ביותר, התמונה ברורה. כאן ישראל השיגה הכרעה מוחצת. הנרטיב הישראלי - שטען במשך שנים שהסוגיה הפלסטינית היא תירוץ בלבד, מסווה לאנטישמיות ישנה ורעה שרוצה שלעם היהודי לא יהיה בית לאומי - הוכח מעבר לכל ספק. עובדה: אף אחד בעולם, וגם לא בעולם הערבי והמוסלמי, לא מדבר על העניין הפלסטיני כנושא ליבה.

במסמך עשר הנקודות שהציגו האיראנים ככלי תעמולה לקראת המשא ומתן עם ארה"ב בפקיסטן יש דאגה לחיזבאללה, יש דרישות לגבי ריבונות והסרת העיצומים - ואין אפילו מילה אחת על "הכיבוש", על שיקום עזה או על זכויות הפלסטינים. הללו, שסברו כי הם עצמם ראש החץ של ציר ההתנגדות, גילו שהפכו לנטל שהאייתוללות מעדיפים להתעלם ממנו כדי לא לסבך את האינטרסים הגדולים של טהרן.

המערכה שנכפתה על מדינת ישראל לפני שנתיים וחצי בבוקר הנורא של 7 באוקטובר היא הארוכה והמוצדקת במלחמותינו. היא החלה בניסיון של יחיא סנוואר להבעיר את האזור כולו סביב ירושלים וגורל הפלסטינים. סנוואר הימר שהעולם הערבי יתקומם ושציר הרשע יתאבד למען עזה.

היום אנו רואים עד כמה הוא טעה: העולם הערבי המתון, שפעם הרעיד עולמות על כניסת יהודים להר הבית, מפגין כלפי הפלסטינים אדישות מוחלטת שמגובה באינטרסים ביטחוניים אמיתיים. שם מבינים שהאיום האמיתי עליהם אינו ישראל, אלא איראן וגרורותיה. לכן, בהכרח, הפלסטינים הפכו למטרד ליציבות האזור ולהפרעה לצמיחה הכלכלית. אפילו התמיכה האירופית והאמריקנית המסורתית בנרטיב הפלסטיני נדחקה הצידה לטובת ניהול משברים גלובליים גדולים יותר - המלחמה באוקראינה, המתיחות מול סין וגם הצורך למנוע מלחמה עולמית שמרכזה באיראן.

ואיראן? היא משגרת טילים כבדים לעבר ירושלים, ולא מעניין אותה אם אחד מהם יחריב את מסגד אל־אקצה או יהרוג שלוש נשים פלסטיניות בחברון. הפלסטינים הרי סונים, והמלחמה האמיתית כאן היא של שיעים נגד סונים. ישראל והפלסטינים הם כאמור רק התירוץ, והוא התגלה כקלוש במיוחד.

ישראל קורעת לגזרים את שאיפותיו של סנוואר, וכמעט חבל שהוא כבר לא כאן איתנו כדי לראות את הקריסה הפלסטינית מתרחשת מול עיניו. הרוצח המתועב הזה, שקיווה להיות סלאח א־דין המודרני שיאחד את האומה האסלאמית סביב הפלסטינים, היה מגלה שאפילו הכיכר הנושאת את שם עמו בטהרן מעדיפה לרדת למחתרת.

המלחמה הזו רחוקה מלהסתיים, ויש בה זירות שטרם הוכרעו. הצפון מדמם, העורף מאוים, הכרעת המשטר באיראן תדרוש עוד זמן וסבלנות. אבל בזירה המדינית ישראל חוללה מהפך: היא הצליחה להוכיח שהמזרח התיכון השתנה, ושהנרטיב הפלסטיני - שהיה פעם מניה בטוחה - נמצא בשפל חסר תקדים. הניצחון הזה, גם אם הוא שקט ולא מלווה בתרועות חצוצרה, הוא אחד ההישגים האסטרטגיים החשובים ביותר של השנים האחרונות. ישראל יוצאת מהמלחמה כשהיא לא רק חזקה צבאית, אלא גם אחרי שהצליחה להפריד בין "הבעיה" ובין הפתרון האזורי.

המציאות הזו חייבת לחלחל גם למבנה הישן והלא רלוונטי של הפוליטיקה הישראלית, שעדיין מחולקת בין ימין לשמאל במישור המדיני בסוגיה הפלסטינית, ועליה להביא שינוי שיאפשר הקמה של ממשלה נכונה וטובה יותר אחרי הבחירות הבאות - אבל זה כבר עניין לטור אחר.