ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם משטר חושף את מצבו האמיתי - לא באמצעות נאומים או סיסמאות, אלא באמצעות הבחירות שהוא מקבל במצבי ייאוש. כאשר משטר שולח את ילדיו להילחם, הוא כבר לא מקרין כוח - אלא מודה בכישלון.
עוד כתבות בנושא
לפני הפסקת האש, דיווחים הצביעו על כך שאיראן גייסה ילדים בני 12 למה שהיא מכנה יחידות "הגנה על המולדת". בעזה, חמאס הטמיע עצמו זה מכבר בקרב אזרחים; ואף הלך רחוק יותר כאשר הפך ילדים - באופן שיטתי ובכוונת תחילה - למשתתפים במלחמתו. ברחבי חלקים מאפריקה, קבוצות חמושות ממשיכות לחטוף ולגייס ילדים לשורותיהן.
אלה אינם אירועים בודדים. הם חלק מדפוס. ודפוס זה אומר לנו משהו חשוב: משטרים וארגוני טרור המסתמכים על ילדים כדי לשרוד ולהמשיך לקיים את המלחמות שלהם - אינם חזקים. הם חלשים.
הכי מעניין
ילדים פלסטינים במחנה אימונים של חמאס | צילום: עאבד ראחים חאטיב, פלאש 90
חשבו על עזה. חמאס לא רק מסתתר מאחורי אזרחים; הוא מטפח את הדור הבא של המחבלים. במחנות הקיץ שלו, ילדים לבושים במדי צבא, מתאמנים בנשק ולומדים לדמות תרחישי שדה קרב, כולל חטיפת חיילי צה"ל ותקיפות מכוונות על אזרחים.
זה לא חינוך. זוהי אינדוקטרינציה. זוהי התעללות בילדים. חברה שמלמדת ילדים לחטוף ולרצוח אינה מכינה אותם לחיים. היא מכינה אותם למלחמה ולמוות. היא לא רק גוזלת מהם את הילדות - הם גם גוזלת מהם את העתיד.
עוד כתבות בנושא
איראן מציעה דוגמה מצמררת לא פחות. במהלך מלחמת איראן-עיראק בת שמונה השנים בשנות ה-80, אלפי ילדים נשלחו לחזית, ובמקרים מסוימים נעשה בהם שימוש לפינוי שדות מוקשים - גלים אנושיים המתקדמים על פני שטח קטלני. דיווחים של היום על ילדים בני 12 שגויסו לתפקידים צבאיים למחצה מצביעים על כך שחשיבה זו לא נעלמה. היא קמה לתחייה.
ואז יש את התמונה הגלובלית הרחבה יותר. בחלקים מאפריקה, קבוצות חמושות ממשיכות לחטוף ילדים ולהפוך אותם לחיילים שלהן. ילדים אלה אינם מתנדבים, הם קורבנות שהפכו לכלי עבודה.
כמו גרמניה הנאצית
ההיסטוריה מציעה תקדים חריף. בחודשים האחרונים של גרמניה הנאצית, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו, המשטר גייס את הנוער ההיטלרי, ושלח בני נוער לקרבות חסרי סיכוי. זה לא היה אקט של חוסן, אלא של ייאוש.
אותה דינמיקה מופיעה גם היום. כאשר משטר מגייס ילדים, הוא מודה באופן קודר וברור: חסר לו כוח האדם, הלגיטימציה או הרצון להסתמך על מבוגרים. במקום זאת, הוא פונה אל האוכלוסייה הפגיעה ביותר - זו שהכי קל לחנך והכי פחות מסוגלת להתנגד לו. זו לא רק טקטיקה, זוהי קריסה מוסרית.
עוד כתבות בנושא
עלינו להיות ברורים: השימוש בילדים במלחמה אינו רק הפרה של החוק הבינלאומי. זוהי הודאה. הודאה בחולשה, הודאה בפחד. ההנהגה מודה על פשיטת רגל גדולה עד כדי כך שאינה יכולה עוד לשכנע את עמה להילחם.
שום דבר מזה לא הופך את המשטרים הללו לפחות מסוכנים. אויב נואש עדיין יכול לגרום נזק עצום. אבל זה כן אומר לנו משהו על המסלול בו הם צועדים. הם לא מתקדמים בביטחון אלא נאחזים בהישרדות.
מפגינים אוחזים בתמונה של האייתוללה עלי חמינאי כשהם מתאספים במחאה נגד התקיפות האמריקניות והישראליות על איראן | צילום: AFP
הפער האמיתי כאן אינו גיאוגרפי. הוא מוסרי. צד אחד רואה בילדים חיים ועתיד שיש להגן עליהם; השני רואה בהם כלי נשק שיש להשתמש בו.
וההיסטוריה הראתה, שוב ושוב, כיצד הסיפור הזה מסתיים, כי כל משטר שמקריב את ילדיו בניסיון לשרוד - כבר חתם על מודעת האבל שלו.
עוד כתבות בנושא
